שיעור במנהיגות: מחאות הסטודנטים ששינו את ההיסטוריה

האם סטודנטים יכולים באמת להשפיע על החברה? להוביל שינוי? בשנים האחרונות נדמה כי מרבית הסטודנטים וויתרו על זכותם להשמיע קול. אדישות היא שם המשחק, ואת ה"רוב" ניתן לאפיין כעסוק בעיקר בענייניו. אז כדי קצת להיזכר, וקצת לנער, ליקטנו עבורכם את מחאות הסטודנטים הגדולות ביותר שהאנושות ידעה. מה יש לנו ללמוד מההיסטוריה?

צרפת – מחאת המחאות

במאי 1968, סטודנטים החלו להפגין בפריז כגנד המשטר והרשויות, על רקע דיכוי והשתקה של מספר מצומצם של סטודנטים ואנשי רוח מהשמאל בצרפת. השלטונות, ובראשם נשיא צרפת שארל דה דול, הגיבו ביד קשה, בנסיונות דיכוי והשתקה נוספים – מה שלמעשה הוכיח את טענות הסטודנטים וליבה את היצרים עוד יותר. כדור השלג של המחאה החל לצבור תאוצה בעלת מימדים חריגים, שהובילה גם למספר רב של מאורעות אלימים הכללו עצורים ופצועים רבים. אחת הסיסמאות הפופולריות בזמן המחאה היתה "it is forbidden to forbid".

בשיאה של המחאה הסטודנטיאלית של 1968 הכלכלה הצרפתית למעשה עמדה מלכת במשך שבועיים, דה גול נאלץ לברוח לגרמניה ובצרפת התעורר חשש ממשי ממלחמת אזרחים.

בסוף מאי הכריז דה-גול על פירוק השלטון ועל יציאה לבחירות, והמחאה שכחה. בסופו של דבר, דה גול ניצח ניצחון סוחף בבחירות ומבחינה פוליטית המחאה למעשה כשלה כישלון חרוץ. מבחינה חברתית מצד שני, המסרים הליברליים של מחאת מאי 1968 המשיכו להדהד בתודעה הצרפתית במשך עשורים רבים ולמעשה ממשיכים עד ימינו אנו.

בתקווה לשינוי

צ'כוסלובקיה – קורבן אנושי בשם האידאולוגיה ומהפכת הקטיפה

ב-1968 פלש הצבא הסובייטי לצ'כוסלובקיה. הפלישה הסובייטית סימנה את סופה של תקופת "האביב של פראג" (תקופה קצרה של ליברליזציה ודמוקרטיזציה) וסתמה למעשה את הגולל על תקוותיהם של צ'כוסולובקים רבים לשלטון נאור יותר. ב-1969 החל גל התאבדויות של סטודנטים צ'כים כאות מחאה על הפלישה. ראשון היה יאן פאלאך, סטודנט להיסטוריה וכלכלה פוליטית, אשר הצית עצמו ב-1969 בכיכר המרכזית בפראג. כחודש לאחר מכן, סטודנט להנדסה בשם יאן זאיץ' הצית עצמו באותו מקום בו התאבד פאלאך, ומספר חודשים אחר כך סטודנט נוסף בשם אבזן פלוצ'ק ביצע מעשה דומה בעיר אחרת. במכתב שהשאיר מאחוריו כתב זאיץ' כך: "אני לא עושה את זה בגלל שאני עייף מהחיים, להיפך, בגלל שאני מוקיר אותם יותר מידי… אף פעם אל תשלימו עם חוסר צדק, בשום צורה שהיא, זוהי צוואתי".

גל ההתאבדויות הכה את צ'כוסולובקיה בתדהמה וצער רב, אך לא הוביל לשינוי מהותי והשלטון הסובייטי המשיך לבסס את אחיזתו בגוש המזרח אירופאי. אבל הסטודנטים הצ'כים לא ויתרו. כעשרים שנה אחר כך, במהלך חודש אחד, בין נובמבר לדצמבר בשנת 1989, חצי מיליון מפגינים, רובם סטודנטים, חוללו מחאה ציבורית נרחבת שלימים תכונה "מהפכת הקטיפה". קטיפה – משום שזו היתה הפיכה לא אלימה כמעט לחלוטין. במהלך מאורעות המחאה, שהגיעו לשיאם בשביתה של כלל אוכלוסיית צ'כוסולובקיה, המפגינים  הפיצו אידאלים של אי-אלימות, דמוקרטיה, חופש, שיוויון ואנושיות. בנוסף, המפגינים הפיצו מאות אלפי עלונים בכל כיכרות הערים שקראו לאימוץ כללי דיאלוג חדשים במדינה – נאמנות לאמת, שמירה על דיון מכובד ומלומד, גילוי הבנה והכלה של דעות מנוגדות.

פראג במהלך מהפכת הקטיפה, נובמבר 1989. צילום: שיו (Shyoo).

כתוצאה ממאורעות מהפכת הקטיפה, נערכו ב1990 בצ'כוסולבקיה הבחירות הדמוקרטיות הראשונות מאז 1946 והמפלגה הקומוניסטית נפלה לאחר 41 שנים רצופות של שלטון כמפלגה יחידה! הסטודנטים הצ'כוסלובקים הצליחו לשנות את פני המדינה שלהם מן הקצה אל הקצה, ובה בעת להרשם בדפי ההיסטוריה כאחת המחאות הפוליטיות בעלת מספר אירועי אלימות הנמוכים ביותר. דוגמה ומופת.

ארה"ב – סטודנטים נגד מלחמת וייטנאם

במאי 1970, קבוצות של סטודנטים אמריקאים הפגינו נגד מלחמת וייטנאם ופלישת ארה"ב לקמבודיה. אנשי המשמר הלאומי ירו והרגו 4 מפגינים, מה שהוביל במהרה לגל מחאה ששטף את ארה"ב. יותר מ 450 אוניברסיטאות ומכללות שבתו וכ 4 מיליון (!) סטודנטים מחו באופן אקטיבי בכל רחבי ארה"ב. בעוד שברובן המחאות היו לא אלימות, נרשמו במהלך ההפגנות גם מספר ארועים אלימים, שכללו 30 מבנים צבאיים שהוצתו והתנגשויות בין שוטרים למפגינים. בסביבתו של הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון היו משוכנעים שמדובר בניסיון הפיכה והנשיא אף הועבר, משיקולי ביטחון, למספר ימים מהבית הלבן לקמפ לדייויד. החששות של הממשל היו כה גדולים, עד שהדיוויזיה המוטסת ה-82 של צבא ארה"ב (כן, אותה דיוויזיה מפורסמת שהשתתפה בפלישה לנורמנדי) נקראה לקמפ דיוויד על מנת להגן על הנשיא.

בתגובה למחאה, ניקסון טען שמתנגדי המלחמה הם כלי שרת בידם של הקומוניסטים, ושמרבית אזרחי ארה"ב תומכים במלחמה ובו (ניקסון טבע את המונח "הרוב השקט"). יחד עם זאת, הוא הקים ועדה שתחקור את האירועים ואת טענות הסטודנטים. הועדה הציגה את מסקנותיה בספטמבר: "מעתה אנשי המשמר הלאומי לא יתעמתו עם רובים טעונים מול סטודנטים מפגינים". מלחמת וייטנאם הסתיימה רק בינואר 1973.

ואצלנו בישראל?

באופן מפתיע למדי, הסטודנטים בישראל מאופיינים באדישות פוליטית. לדוגמה, על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, אחוז ההצבעה בבחירות בקרב הסטודנטים נמוך משמעותית ביחס לאחוז ההצבעה באוכלוסיה הכללית. ואכן, אם יש כבר מחאות סטודנטיאליות בישראל, הן יסובו בדרך כלל סביב סוגייות כלכליות. אין זה מפתיע אפוא, שהמחאה הזכורה ביותר פה בישראל היא ככל הנראה השביתה של 1998, שהיתה, איך לא, על גובה שכר הלימוד.

בשנת 1998 פתחה התאחדות הסטודנטים בישראל במאבק להפחתת שכר הלימוד. מטרתה היתה להביא לביטול כליל של שכר הלימוד, או לפחות להגיע לשיעור הפחתה של 50%. המאבק כלל השבתה של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה למשך יותר מחודש, הפגנות (שלוו במעצרים ובתלונות על אלימות משטרתית), שביתת רעב של חלק ממנהיגי הסטודנטים והקמת אוהל מחאה פה ברחבת אוניברסיטת תל אביב, בו התקיימו 'שיעורים אלטרנטיביים' עם אנשי רוח שבאו לתמוך בשובתים. זכורה במיוחד הסצנה המפורסמת בה אשת ראש הממשלה דאז (וגם היום), שרה נתניהו, הגישה לסטודנטים השובתים שביתת רעב מגשים של פיצות.

"אם יש כבר מחאות סטודנטיאליות בישראל, הן יסובו בדרך כלל סביב סוגייות כלכליות". ההפגנה במכללה האקדמית תל אביב יפו. צילום: יותם רונן

מאבקם של הסטודנטים צלח במידה מסויימת, שכן הוא מיקד את תשומת הלב הציבורית בשכר הלימוד. במסע הבחירות שלו לראשות הממשלה ב-1999 (בו הוא עתיד לנצח), אהוד ברק כלל הבטחה מפורשת להפחתת שכר הלימוד. למימוש ההבטחה כינס בשנת 2001 שר החינוך דאז יוסי שריד ז"ל את ועדת וינוגרד, אשר המליצה להפחית את שכר הלימוד ב-50% בתוך חמש שנים. כפי שקורה פעמים רבות המלצה זו מומשה באופן חלקי בלבד – השלטון התחלף במהרה, ושכר הלימוד בישראל הופחת בפועל בכ-20% בלבד.

מחאה משמעותית נוספת מהשנים האחרונות, שהיתה בחלקה סטודנטיאלית, היא מחאת האוהלים ב-2011 בה רבים מחו כנגד מחירי הדיור בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט. שיאי המחאה היו הקמת מאות אוהלים ברחובות שונים ברחבי תל אביב ו"צעדת המיליון" שמנתה כ-400,000 מפגינים. אם אתם גרים פה בישראל, אתם יכולים להעריך בעצמכם את מידת ההצלחה של מחאת האוהלים.

המחאה החברתית

בעשורים האחרונים היו לסטודנטים ברחבי עולם תפקידים מרכזיים בעיצוב המדיניות, המשטר והערכים של החברות שלהם. פה בישראל המעורבות של הסטודנטים בעניינים אלו אינה גבוהה במיוחד, ומרבית המחאות עסקו בעיקר בסוגיות כלכליות. אבל אף פעם אי אפשר לדעת – אולי מחאת הסטודנטים הגדולה בישראל ממש מעבר לפינה?

ובשאר העולם

מסתבר שבמדינות רבות נוספות הסטודנטים לא מתעסקים רק בלימודים ועבודה. הנה כמה דוגמאות:

• איראן – הסטודנטים האיראנים עובדים קשה. מחאות נרחבות כנגד המשטר, כנגד המצב הכלכלי וכנגד הדיכוי וההשתקה המאפיינים את המשטר האיראני בעשורים האחרונים, ארעו ב 1999, 2009 וגם כעת ב 2017-2018. לצערנו הרב, נדמה כי יקח עוד זמן עד שמטרותיהם של הסטודנטים המוחים יושגו.
• סין – המחאות הסטודנטיאליות ב 1989 בעד דמוקרטיזציה שנערכו בכיכר המרכזית של בייג'ינג, כיכר טיין-אן-מן, גבו מחיר כבד מהמפגינים. אלפי סטודנטים נהרגו כתוצאה מירי אוטומטי של חיילים שהגיעו "לטהר" את הכיכר. סין הקומוניסטית ברגע השפל שלה.
• דרום אפריקה – ב 1976 אלפי סטודנטים ותלמידים הפגינו כנגד הפיכת שפת האפריקאנס (שפה המזוהה עם הדרום אפריקאים הלבנים) לשפת ההוראה הרשמית. המחאה נתקלה בהתנגדות אלימה ביותר מצד השלטון – מאות נהרגו ואלפים נפצעו, רבים מהם בני נוער. יעברו עוד 14 שנים עד ששלטון האפרטייהד יגמר.
• יוון – הסטודנטים באתונה מחו ב 1973 נגד הדיקטטורה שהנהיגה החונטה הצבאית ששלטה ביוון בשנים אלו. הבחירות הדמוקרטיות הגיעו שנה לאחר מכן.