החצי השלם
להקות מאופיינות, קודם כל, לפי הסגנון המוזיקלי. סמי דלישס החליטו שמה שמאפיין אותם הוא בדיוק ההיפך – חוסר קו מנחה. וזה עובד נהדר
אני פוגש את חברי להקת סמי דלישס (Semi Delicious) בתקופה של מעבר ושינוי. נוי אלרם (38), גיטריסט הלהקה ומהמקימים שלה, עובר לסינגפור כחלק מעבודתו בתחום ההיי-טק. המחליף שלו, מני ורסנו (37), עבד בעבר עם הלהקה בכל הקשור להפקה אבל מעולם לא ניגן איתם. ככה זה בסמי דלישס, שינויים הם חלק מהחיים והחיים הם חלק מהיצירה, ואם יש משהו שמתאר נכונה את היצירה של סמי דלישס, היא הזרימה ואימוץ השינויים.
הלהקה הוקמה ב-2008 על ידי נוי ורוני בן-ארי (39, תופים) שעוד ניגנו ביחד בתקופת הצבא. בהמשך הצטרף אוהד ניר (41), שבדיוק התחיל לנגן על בס, והביא עמו סולן בשם אורן סנייה."כתבנו שירים מקוריים, וב-2011 הרמנו בפעם הראשונה הופעה בהרכב מלא, עם הפקה וחברים", נזכר נוי. "אפשר להגיד שזה הגלגול הראשון של סמי דלישס, והוא רץ במתכונת הזו בערך שנה. כל המהות של הלהקה זה חבר'ה שמנגנים ביחד, יוצרים ומופיעים. אחרי שנה של פעילות עם אורן החלטנו שדרכינו ייפרדו וחיפשנו סולן חדש".
עופר שפר (29), גיטריסט וסולן הלהקה, הוא התוספת האחרונה לגלגולה הנוכחי של הלהקה. "להופיע בהרכב היה מעין חלום ששמרתי עמוק בלב. כשאוהד התקשר אלי בנוגע ללהקה זה הלחיץ אותי, כי זה מעין לקחת את עצמי ברצינות בפעם הראשונה. יש לי תואר בתסריטאות מאוניברסיטת תל-אביב, וזה היה סוג של הסבת מקצוע מבחינתי – לקחת את מה שעשיתי ברצינות בקולנוע לתוך התחום של המוזיקה".
למי שמאזין לשירים של סמי דלישס קצת קשה לשים את האצבע על מהו הסגנון המוזיקלי של הלהקה. לשירים אמנם יש איכות דומה, כזו שמצביעה על כך שהם פרי היצירה של אותה להקה, אך את האלבום כולו קשה לסווג תחת קטגוריה אחת. "אני חושב שהשאלה שאני הכי שונא היא 'מה הסגנון המוזיקלי שלנו'", מספר עופר. "כשאנחנו מגיעים לעבוד על שיר יש לנו בסיס מסוים, והשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו היא מה מתאים לשיר עכשיו, מה זורם. אפשר לשמוע את האי-פי ולראות שיש מלא השפעות מוזיקליות שנובעות מזה שאנחנו אנשים שונים". "אני חושב שכאשר אנחנו עובדים על חומרים חדשים, כל אחד במוח שלו מנסה לחשוב מה ישרת את הטקסט או את המנגינה הכי טוב", אוהד מסביר. "מהבחינה הזו אנחנו תיאטרון", ממשיך עופר. "המוזיקה והמילים נמצאות בסינרגיה ויוצרות איזושהי הצגה שמביעה משהו שאנחנו רוצים להגיד. עדיין, אנשים אומרים שיש סגנון ללהקה הזו, אבל אנחנו לא מכוונים לשם".
האם במצב כזה לא נוצר חוסר סדר שיכול לגרום לכם להישמע פחות מקצועיים?
נוי עונה: "אין פה עניין של ז'אנר אלא עניין של איך אתה מרגיש כשאתה שומע את המוזיקה שלנו. לדעתי המאפיין העיקרי זה שהשירים יהיו קליטים, מלודיים ויחד עם זאת מרגשים, והכי חשוב שיהיו עם קצב, קצב שדורש ממך לזוז ולא משאיר אותך אדיש. אני מאוד אוהב את חוסר הסדר, את הרעש הזה". מני ממשיך: "מצד אחד אני מסכים עם מה שנאמר, אני הגעתי ללהקה עם השפעות מאוד שונות מוזיקלית, ונתקלתי בפתיחות מאוד גדולה. עם זאת, תמיד תלויה באוויר השאלה: זה כן סמי דלישס או לא? אני חושב שזה דבר טוב שיש איזשהו קו מנחה, רק שאף אחד לא צייר אותו".
כולכם עובדים במשרה מלאה במשהו שהוא לא המוזיקה שלכם. האם מהבחינה הזו קיים אצלכם החלום שיום אחד יתאפשר לכם להתפרנס רק מהמוזיקה?
"בגדול, התפיסה שלי היא שכדי שהמוזיקה תהיה מוזיקה, צריך לפרנס אותה", מני מספר. "בצורה הזו אתה יותר פנוי, ופחות מחויב לכל מיני גורמים עם כסף. אם אתה שואל איזה מקום זה תופס בחיים, אז אני בעיקר מוזיקאי". "זה חלום, תשוקה", נוי מתוודה. "אני פריק של מוזיקה, ועבורי זה היה חלום להקים להקה – אבל מהר מאוד היה לי ברור מה המקצוע ומה התחביב. הבנתי שהמוזיקה חייבת להישאר תחביב כדי שאני אוכל ליהנות ממנה. מבחינתי להתפרנס מהמוזיקה זה במקום מסוים לפגום ביצירה". עופר ממשיך: "אני חושב שאני מפחד מהיום הזה שבו סמי דלישס תהפוך למשרה מלאה. זה לא בגלל חוסר אמונה, סמי דלישס זה הדבר שאני הכי מאמין בו, אבל אני נהנה מהמצב הנוכחי שבו כל הקונפליקטים שביום-יום, כל הדברים שאנחנו מתעסקים בהם והעולם שבו אנחנו נמצאים, מובילים אותנו לייצר את המוזיקה".
מה דוחף אתכם להפיץ את המוזיקה שלכם?
"המוזיקה שלנו לא יכולה להתקיים אם היא לא מגיעה אל הבמה", עופר מסביר. "סמי דלישס זה מטאור, ולדעתי זה יתפוצץ ויגיע למקומות מאוד רחוקים. מבחינתי, כשאני בא להופעות, להיות על הבמה זו תחנה שבה אני מרים את עצמי למעלה, ומוציא את הדברים שאני רוצה להוציא לעולם". "פגשתי הרבה אנשים שרצו נורא להתעסק במוזיקה", מני מסכם. "המשפט הכי חכם שיצא לי לומר להם היה 'אם אתה יכול שלא, אל תעשה'. אנחנו עושים את זה כי אנחנו פשוט לא יכולים שלא".
קישורים: