הפרעה שקטה

את אחיו של בן דריימן, דיוויד דריימן, מכירים מיליוני אנשים בעולם כסולן להקת הרוק האמריקאית Disturbed. בן החליט שאת קריירת המוזיקה שלו הוא יפתח במקום שבו התאהב כשהיה נער – בישראל. וואלה, הרווחנו

בן דריימן. צילום: יח"צ
בן דריימן. צילום: יח"צ
4 בפברואר 2014

בראיונות עם אמנים בתחילת דרכם או עם אמנים מקומיים, מודגש לרוב הקושי להתפרנס בכבוד מהיצירה שלך בארצנו הקטנה. עם זאת, מעטים מצליחים להעביר את הנקודה הזו בצורה כל כך ברורה, ובכלל מבלי לנסות, כפי שעושה זאת בן דריימן (37), יהודי ממוצא אמריקאי, יליד שיקגו, שעלה לארץ לפני 19 שנים.

השאלה הראשונה שהפניתי לדריימן הייתה אם עלה לארץ בגלל העיסוק במוזיקה. התשובה, גם אם מלווה בחיוך, מדגישה את מה שכל מי שמכיר ולו במעט את תעשיית המוזיקה הישראלית כבר יודע: "לא, ממש לא. למען האמת, אם זה היה בגלל העיסוק במוזיקה – זה היה כמו להתאבד. בארץ מאוד קשה מבחינת מוזיקה; השוק מאוד קטן, ורוב האנשים מתחברים יותר למוזיקה מזרחית. אני כאן מסיבה אחרת: העברתי פה שנה לאחר התיכון, התאהבתי במקום, ונשארתי".

דריימן, המנגן על פסנתר מאז גיל 13, הוציא אלבום ראשון לפני שנה. את סגנון המוזיקה שלו, הייחודי בנוף הישראלי, הוא מתאר בצורה ציורית למדי: "אם איימי לי מ'אוונסנס' הייתה מקיימת רומן עם כריס מרטין מ'קולדפליי' והיה להם מעין "ילד", זה היה מתאר את סגנון המוזיקה שלי. מצד אחד יש לי סגנון מיינסטרים שמדבר יותר להמונים, ומצד שני יש לי את החספוס שיש במוזיקת רוק. הקונספט של האלבום הקודם ("The Past Is Not Far Behind") היה בלדות רוק – אלבום שלם שכל אחד מהשירים בו הוא בלדה. אלו שירים חזקים שאנשים אוהבים לשמוע ומתחברים אליהם. זה התחיל כסולו שלי והפסנתר, אבל מאז זה התפתח והיום כבר יש לי הרכב".

יש קהל בישראל לאמן ששר באנגלית?
"למען האמת בהתחלה חשבתי שישראלים לא יתחברו לאמן ששר באנגלית. הדבר השתנה בעיקר בשנים האחרונות – יש הרבה זמרים ישראלים ששרים באנגלית מתוך רצון לפרוץ לשוק הבינלאומי, ולא להיות מוגבלים על ידי תעשיית המוזיקה הישראלית. פתאום העובדה שאני שר באנגלית ללא מבטא הפכה להיות יתרון ענק. היום אני יכול להגיד שקיים קהל בארץ, והדרך להגיע אליו היא לרוב דרך הופעות מחווה ללהקות רוק מוכרות מחו"ל. בין אם מדובר ב-Papa Roach, Pearl Jam או Nirvana, אפשר במופע מחווה שכזה למלא מקום בלי בעיה. העליתי לא מזמן ל'יו-טיוב' גרסה שלי לשיר 'Stricken' שמבצע אחי – מעין גרסת בלדה לשיר רוק כבד, והיא ממש תפסה וזכתה להרבה צפיות. מבחינתי זו הוכחה שניתן לפרש שיר טוב במספר דרכים, והוא עדיין יהיה טוב. כמובן שזה חושף אותי לקהל חדש".

צפויות לך הופעות בזמן הקרוב?
"בפברואר אני יוצא למעין מיני-טור בטקסס, אבל בלי הלהקה – מסיבות תקציביות. זה יהיה למעשה סיבוב הופעות רק שלי עם הפסנתר. בארצות-הברית יש לי מקדם-מכירות שמארגן עבורי הופעות ביוסטון, גלווסטון, אוסטין ובסן-אנטוניו. אני גם תמיד משלב את זה יחד עם מפגש עם אחי שגר באוסטין".

כמו שאתה רואה את זה, יש הבדל משמעותי בין תעשיית המוזיקה הישראלית לזו האמריקאית בכל מה שנוגע לזמרים מקומיים?
"היה לי סיבוב הופעות במאי שארגנתי בעצמי, וראיתי הרבה דברים שהיו משותפים. גם שם מאוד קשה למשוך אנשים לבוא להופעות, וצריכים באמת לעשות 'באזז' גדול – וזה לא פשוט. ההבדל הגדול הוא שבארצות-הברית יש הרבה יותר תחנות רדיו שפתוחות לאמנים חדשים ואמנים מקומיים שלא מוכרים ברמה הארצית. כשאני מגיע לסיבוב הופעות כזה בארצות-הברית, השירים שלי נכנסים לרשימות ההשמעה של תחנות הרדיו באזור. בקנדה הייתה תחנה ששיר שלי נכנס בה ל'טופ 100' של השירים באותה שנה. בארץ לעומת זאת, אף אחת מהתחנות הגדולות לא מוכנה להשמיע שירים של זמרים לא מוכרים. מעבר לכך, כמובן שהעובדה שהשוק בארצות-הברית הרבה יותר גדול גם עוזרת".

ומה הלאה?
"אני עובד על אלבום חדש, עם קונספט אחר לגמרי, יחד עם רז קלינגהופר, מלהקת הרוק הישראלית Earlyrise. אנחנו כותבים את המוזיקה ביחד, והאלבום הולך להיות מבוסס הרבה יותר על גיטרות, כך שאני אפילו לא בטוח שהפסנתר שלי יופיע שם. זה הולך להיות משהו אחר, טיפה יותר כבד ממה שעשיתי עד עכשיו, אבל עדיין מאוד מלודי".

אתה מתכנן להישאר בארץ?
"אני אוהב את הארץ ואוהב להופיע מול הקהל פה. הקהל הישראלי מגיב בהרבה יותר רגש לשירים בהופעות מאשר הקהל האמריקאי. הבעיה היא שקשה להתפרנס בארץ ממוזיקה, ומהבחינה הזו יכול להיות שהדרך היחידה שלי להתפתח לקהלים גדולים יותר היא לעבור בחזרה לארצות-הברית ולעסוק במוזיקה שלי שם".

קישורים: