גיליתי את האינסטגרם. נחשפתי. חגגתי את עצמי בלי בושה
את תימור כהן אתם יכולים לראות בימים אלה כשהיא מחזיקה את מיקרופון הכתבת בערוץ 12, אבל לפני הקורונה היא הרגישה בכלא, והכלא היה הכותרת "שחקנית". ואז היא גילתה את הסטורי. ועכשיו כששואלים אותה מה היא עושה, היא אומרת "כיף" (ומחזמר חדש על גלצ)
לפני הקורונה הרגשתי שאני בכלא. כותרת דרמטית, אה? אני בחורה דרמטית וככה באמת הרגשתי. אגב, למי שלא מכיר, אני תימור, 32, תל אביבית. ושחקנית. לפחות ככה חשבתי.
לפני שנה וחצי הייתי בתקופה קשוחה לאללה. לא הבנתי למה דברים לא קורים לי בתחום המקצועי, חשבתי שזה לא הגיוני. איזה בוקר אחד, בעודי מנסה לא לשקוע לדיכאון, פגשה אותי חברה בתור לקפה ואחרי כמה רגעים של שיחה שאלה: "אז מה את עושה בעצם?"; גמגמתי "אה… כל מיני". לא הייתה לי תשובה ברורה שקשורה בהצלחות ובהישגים שלי. שיחקתי בשתי הצגות שבדיוק עמדו לרדת מהבמה. ומעבר לזה? קיפצתי מאודישן לאודישן וחיכיתי לשיחת הטלפון שתבשר לי "תימור, התקבלת".
התנהלתי בחיים תחת ההגדרה "שחקנית". זה היה סקסי בעיניי לחשוב שזה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות. רובנו אוהבים להגדיר את עצמנו. לחיות לפי כותרות ומטרות. זה נוח ומשחרר אותנו מהלא נודע המפחיד. ואז הגיעה הקורונה. דממה. אין תיאטרון, פרויקטים התבטלו בקצב, ולא היו לי צילומים לטלוויזיה באופק. ניסיתי להבין מה אני עושה עם החיים שלי. פתאום התחושה הקשה הזאת – שכדי לתת ביטוי לכישרונות ולשגעונות שלי אני צריכה להמתין ולהיות תלויה במישהו אחר – התחילה לכרסם לי בכל הגוף. ליטרלי. התקפי חרדה, אלרגיות, שלבקת חוגרת.
וואי איך התפתיתי להמשיך להתפלש בחרא של עצמי. זה ממכר. מבינים ת'עצמי? אבל אחרי ימים של בכי ואפס שעות שינה החלטתי שדי, הקורבנות הזאת לא מתאימה לי בשיט. ואז? גיליתי את האינסטגרם. את הסטורי. והסטורי גילה לי את עצמי. התחלתי לשתף. במה? בכל מה שבא לי. ככה פשוט זה היה. שיתפתי במחשבות שלי, בחרדות, בזוגיות, ביצירה שלי, באהבה שלי לאוכל ואופנה, בדרך שבה אני חיה את החיים שלי עם המון הומור וקלילות לצד זה שאני אשה בת 32 שמסרבת להתבגר וחווה הרבה בלבול בחיים שלי.
נחשפתי. וחגגתי את עצמי בלי בושה, בלי פחד. לא חשבתי מה יגידו או איך זה נראה מבחוץ. הקורונה גרמה לי להבין שאני לא כזאת חשובה והכל יכול להשתנות כל הזמן, לכן הכל אפשרי. קמתי בבוקר והתחשק לי להכין שמלה מבקבוקי פלסטיק? זה מה שעשיתי. אני ביום נוראי? שיתפתי. התחשק לי לחיות בסרט שאני דוגמנית ולהצטלם? יאללה.
היו רגעים שחשבתי לעצמי שאולי כל הפלטפורמה הזאת היא נרקיסיזם אחד גדול. אמרתי לעצמי, שלא יחשבו שאת עפה על עצמך יותר מדי, תשמרי לעצמך, שלא יעורר אנטגוניזם, אל תשמחי מדי כי אולי לא כולם שמחים בתקופה הזאת. אבל הבנתי שמותר לשמוח בקול רם ושיש הבדל גדול בין נרקיסיזם לחגיגה עצמית. ומהר מאוד הגיעו תגובות מאנשים. הבנתי שמשהו בפתיחות שלי מעורר באנשים הזדהות או נותן להם השראה להעיז להיות כל מה שבא להם. אולי זה קצת מתלהב לכתוב את זה, אבל זאת האמת. וזה מרגש אותי.
מצאתי באינסטגרם מקום לפרוק את הקשקוש בלבוש שאני. לתת ביטוי לכל הצדדים היצירתיים שבי. הבנתי שאני לא רק שחקנית ואז התחילו להגיע הצעות עבודה מכל מיני כיוונים. אז לאותה חברה ששאלה לפני שנה וחצי, "תימור, מה את עושה בעצם?", אני עונה כיום "כיף". אני משחקת בתיאטרון, מנהלת עמודי אינסטגרם, פאנליסטית, מדגמנת, משתעשעת ככתבת בקשת, יוצרת תוכן ברשתות ומי יודע לאן עוד החיים יקחו אותי.
תודה לעטלף סיני אחד ששחרר אותי מכלא ההגדרות וגרם לי להבין שאני לא צריכה לקחת את עצמי ואת החיים כל כך ברצינות. ולסיום משפט שאני אוהבת: "אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא יחושו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד" (מריאן ויליאמסון).
>> תימור כהן, שחקנית ועושה כיף, משחקת בימים אלה במחזמר "התחנה" של תיאטרון חיפה (הצגות בתל אביב ב-4.12 עד ה-6.12) שעוסק במתרחש מאחורי הקלעים בתחנת רדיו צבאית. פרטים וכרטיסים? כאן