תיקון: סרט ישראלי כמו שעוד לא ראיתם

אילו סטנלי קובריק היה מצלם סרט על הקהילה החסידית במאה שערים, הוא היה עשוי לדמות ליצירה הקולנועית המהממת שיצאה תחת ידיהם של אבישי סיון ("המשוטט") והצלם שי גולדמן. זו לא רק ההקפדה המדוקדקת על העמדת הדמויות במרחב, שמייצרת מראה חמור ועם זאת מרהיב ביופיו, וזה לא רק הריחוק מהן – יש בסרט תקריבים בודדים, כל אחד מהם נחקק בזיכרון – זאת גם תחושת האימה החודרת בהדרגה אל תוך הסרט החידתי הזה, שמזמין אותנו לפענח את רבדיו הסמליים, המיסטיים והפילוסופיים ומותיר אותנו תוהים.

סצנה שבה אביו של בחור הישיבה חיים אהרון מוצא פנקס חבוי שבנו מילא את דפיו במילים צפופות אף מרמזת ל"הניצוץ". רק שאצל קובריק אנחנו זוכרים את התנועה המסוגננת, ואילו הסרט הזה מורכב משוטים סטטיים בשחור־לבן. הייתי חברה בצוות השופטים שהעניק ל"תיקון" את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, ובצפייה חוזרת נשביתי שוב בדימויים ההיפנוטיים של הסרט הטוטאלי והדומם הזה. סגנונו מכניס אותנו לתוך עולמו התורני של חיים אהרון (אהרון טרייטל) השונא את גופו ומנסה לדכא את צרכיו כדי שיוכל להתרכז בלימודיו. אבל הבשר מורד בו, ובסצנה מצמררת שבה חיים אהרון נדהם למראה גופו המתקומם, הוא מתמוטט ומוכרז כמת. אביו מסרב לקבל את הגזרה ומשיבו לחיים.

משהוא מתעורר, גופו של חיים אהרון מתחזק באופן פלאי (הוא מגלה שאינו זקוק עוד למשקפיו) ודרישותיו מתעצמות, והבחור יוצא למסעות ליליים בניסיון לברוח מהן או לספק אותן. בינתיים אביו השוחט, שבשר הוא עיסוקו, נרדף על ידי חזיונות שטניים המנחים אותו להאמין שהפר את רצון האל. המסע הזה יוביל לסצנת שיא שהיא ספק אמיתית ספק הזיה בערפל, ובה חיים אהרון יתעמת באופן פיזי וסמלי עם תשוקותיו, ואביו יקבל הזדמנות חוזרת לבחון את עצמו במסורת אברהם.