כסית חוזר לחיים: הצלמת שתיעדה את הבוהמה של אז בוחרת תמונות

רחוב דיזנגוף המתוק והמפוצץ כבר התעורר זה מכבר מתרדמת החורף שנכפתה עליו עקב מגפת הקורונה והעבודות בכביש. הכיכר חזר להכיל (בקושי) את כל יוצאי הבייקרי וקפה קוקו. החיים חזרו למסלולם. עבור עיריית תל אביב, בשיתוף עם צלמת המגזין המיתולוגית יעל רוזן – מדובר בתזמון המושלם להפיח בדיזנגוף המחודש קצת מזוהר העבר שלו. בתערוכת ״דיזנגוף בשחור לבן״ שתפתח בחמישי ותציג בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן גוריון – יופיעו 46 מתצלומיה של רוזן בהם משתקפת הרוח הסקסית ומעוררת הקנאה ששמורה רק לימי ׳כסית׳ וה׳קליפורניה׳ בסבנטיז.

״זו חגיגה גדולה מאוד״, אומרת רוזן, ״בשנים האחרונות הבנתי שבחו״ל האמנות יוצאת לרחוב, יכול להיות שבהשפעת הקורונה, אבל בכל אופן זה מיוחד מאוד לייצר את המפגש הזה בין עבר להווה ממש ברחוב עצמו. מדובר בצילומים של לפני 45 שנה ויותר שמקבלים פתאום חיים חדשים״.

העירייה פנתה לרוזן בעקבות הדים שהתחילו להגיע מעמוד הפייסבוק שלה – שצבר פופולריות מדהימה במהלך הקורונה. ״מאז תחילת המגפה ובתוך המצוקה שליוותה את הימים האלו, חברים עודדו אותי לפרסם ולהוציא לאור את כל הצילומים מהארכיון שלי״, משתפת רוזן,  ״זה עודד אותי מאוד. אהבתי את התמונות שלי לכל אורך השנים אבל כשהתחלתי להוציא אותן החוצה באופן אינטנסיבי זה הגיע לחשיפה של עשרות אלפי אנשים ולתגובות מדהימות מכל דור שצפה בהן ברשתות – לא רק הדור שחי את התקופות האלו. זה היה מפתיע, מרגש ומשמח״.

רוזן היא אחת מחלוצות הצילום המגזיני בארץ. היא החלה את דרכה בשנת 1968 כצלמת ב-״על המשמר״, ולאחר מכן התפרסמה כצלמת של ״מעריב״ ומגזין ״את״. תחת עדשתה עברו אמנים, סופרים, משוררים ואנשי ציבור רבים – נעמי שמר, יונה וולך, דליה רביקוביץ׳ ועוד. היא זוכת הפרס הבינלאומי לצילום על שם אנה ריבקין ומציגה את צילומיה בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל. ״היה לי קשה מאוד לבחור מה יופיע בתערוכה – צילמתי המון אופנת רחוב, גם בכתבות שהזמינו ממני וגם עצמאית״, היא מעידה, ״על פי התגובות שקיבלתי אני מאמינה שהתמונות מצליחות מאוד להעביר את האווירה שהייתה, האופנה, האנשים. אני יכולה להעיד רק על האינטואיציה שלי, אבל אני מאמינה שיש לי טביעת אצבע בטבעיות ובנינוחות מצד אלו שאותם אני מצלמת״.
ביקשנו מיעל לספר לנו על מה עמד מאחורי התמונות כמה מהתמונות האייקוניות של התערוכה – והרי הן לפניכם:

1. קליפורניה, 1968

״את תמונת הרחוב הראשונה שלי צילמתי בכלל בחיפה. צלם שעבדתי אתו שלח אותי לצלם שם ברחובות ואני זוכרת שרעדתי מפחד. צילמתי משפחה עם כמה ילדים. התמונה שמצולמת כאן, בבר הקליפורניה שהיה צמוד לתיאטרון הקאמרי, גם היא אחת מתמונות הרחוב הראשונות שצילמתי. לא ישבתי שם אף פעם – אבל זו הייתה התקופה של אייבי נתן, וכולם היו שם. התמונה הזו מספרת את האווירה של המקום לבד, אני לא צריכה לומר עליה כלום. זו החוכמה בצילום רחוב – שהתמונה תספר את הסיפור ולא אני״. (בתמונה הראשית)

2. סבתות על המשקל, 1975

״יש צילומים שאני זוכרת, ויש צילומים שדרך הפרסום המחודש שלהם בפייסבוק ובתערוכה אני מגלה אותם מחדש. כשאת הולכת ברחוב ורואה דברים מסוימים בעיניים קל שהם יחלפו על ידך. אבל כשיש לך מצלמה ביד – את הרבה יותר ממוקדת ומחפשת את חלקיק השנייה הזה שיכול להיות מעניין. הסצנה הזו היא בדיוק חלקיק השנייה הזה. כשצילמנו במצלמות אנלוגיות עם נגטיב – ההתייחסות לכל קליק הייתה הרבה יותר מחושבת. גם כשהתכוונתי לצלם פורטרט של מישהו, ולא צילום ספונטני כמו זה שכאן, הייתי צריכה לחשוב הרבה על כל לחיצה – 36 תמונות בלבד בפילם אחד. הייתה סקרנות גדולה לראות את התוצאות בכל פעם. אמנם היום בצילום הדיגיטלי אני מרשה לעצמי מעט יותר, אבל אני לא משתוללת, מנסה להישאר ממוקדת ומתומצתת״. תושבת העיר אף זיהתה את סבתא שלה בתמונה, ציטה פפר ז״ל (מימין), שנפטרה לפני 11 שנה.

"סבתות על המשקל". צילום: יעל רוזן

3. חנה לסלאו והפסל ולרי, כסית בשישי, 1974

״בימי שישי התכנסו בכסית המון אנשים. הפעמים הראשונות שהגעתי לשם היו כששיחקתי ב׳הבימה׳ לתקופה קצרה. הייתה לי התלבטות תקופה מסוימת בין צילום ותיאטרון. אפילו כשהחלטתי שאהיה צלמת זכיתי עדיין לשחק בתפקידון קטן בהצגה שנקראה ״השקרן״. היינו מגיעים אחרי הצגות לשבת בכסית בערב. אבל כשהגעתי בימי שישי לצלם בצהריים – היו המון דמויות מעניינות. זה אולי אחד המקומות שצילמתי בהם הכי הרבה. מבחינתי זה ממש לא פפראצי. כמו שחנה נינוחה כאן – כך ניסיתי שיהיו כל המצולמים שלי״.

חנה לסלאו והפסל ולרי בכסית. צילום: יעל רוזן

4. שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. 1976

״התמונה הזו צולמה בספסל באזור כסית, אזור קצת יותר ספונטני מבחינת היכולת לצלם בו. צילמתי כמה מפורסמים – כמו שיש רבים שלא צילמתי. פחות עניינה אותי תשומת הלב שהאדם משך בסביבה אלא מה הוא עשה, באיזו פוזיציה יכולתי לתפוס אותו או אותה. להיות בסביבתם כסלבריטאים לא ריגש אותי – אהבתי להיות לצד אנשים שעושים אמנות. בצילומי רחוב כאלה נהניתי מהזרימה והאגביות בין המצלמה למצולמים. זה היה שונה מסוג הצילומים שעשיתי כשצילמתי פורטרטים לכתבות. בתחילת דרכי כצלמת מגזינית, רוב הצלמים נהגו לצלם תוך כדי שיחה עם הכתב/ת ואני ניסיתי בדרך אחרת. הקשבתי לשיחה, התרשמתי ואחר כך צילמתי. כך התאפשר לי להעמיק ולאפיין את המצולם על רקע הסביבה בו הוא חי, עובד, יוצר. למעשה ביימתי את הצילום. בימים ההם בארץ זה היה חידוש״.

שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. צילום: יעל רוזן

5. שתי נשים ב׳פינתי׳. 1975

״מיקי אמדורסקי ותמי פסחזון מצולמות בתמונה הזו. למיקי היה בוטיק בפסאז׳ הוד, היא התעסקה בעיצוב והלבישה את הלהקות שהיו קשורות לבעלה – בני אמדורסקי, ורבים נוספים. תמי הייתה רקדנית בלהקת ״כרמון״, שחקנית בקאמרי ודגמנה. כשצילמתי אותן לא ידעתי כלל מי אלו, ורק כשפרסמתי את התמונה בפייסבוק גיליתי במי מדובר. יצרתי איתן קשר – ושחזרנו יחד את התמונה בקפה ״סגפרדו״ שיושב עכשיו איפה שפעם היה ״פינתי״ המיתולוגי. ההתייחסות הזו לזמן היא בדיוק מה שאנחנו מנסים להביא בתערוכה – סגירת מעגלים מאוד מרגשת. פגשתי כמה וכמה אנשים, לאו דווקא מפורסמים, שביקשתי שיבואו במהלך התערוכה ואצלם אותם שוב. המון אנשים שלא הכרתי כלל זיהו את עצמם בתצלומים״.

שתי נשים ב׳פינתי׳. צילום: יעל רוזן

6. מכנסי ה׳פיל׳ שוב באופנה. 1975

״אני לא מכירה את שתי הנשים בתמונה הזו ואפילו לא בטוחה שהן ידעו שאני מצלמת. אבל אני מקווה שהתגובות בפייסבוק יביאו אותן לתערוכה ואזכה לצלם אותן שוב, במיוחד כשמכנסי ה׳פיל׳ חוזרו עכשיו שוב לאופנה, זה יכול להיות נחמד״.

"מכנסי הפיל שוב באופנה". צילום: יעל רוזן

7. רחל דובסון. 1977

״זו רחל דובסון, ממייסדות תיאטרון ה״פרסה״ ומשחקניות התיאטרון הותיקות. הכרתי אותה בזמנו, אבל אני לא יכולה לומר בדיוק מה עשתה בתמונה. זה היה ספונטני לחלוטין – ידעתי מי היא, היא ידעה שאני מצלמת, ויצאה מזה תמונה מקסימה. זה היה צילום בתוך כתבה שכללה תמונות של נשים לבושות לבן בעיר״. לנו רק נותר לומר שאם משקפי השמש האימתניות, השיער המתולתל, וסנדלי הפלטפורמה מקש לא זועקים שנות ה-70 המאוחרות – אנחנו לא יודעים מה כן.

רחל דובסון. צילום: יעל רוזן

״אני מרגישה שהעיר הזו היא הבית שלי – האינטנסיביות שלה והחיים שמתומצתים בה הם קטליזטור נהדר ליצירתיות. חשוב לי שהתמונות ידברו אל אנשים ויביעו את נקודת הראות שלי״, מסכמת רוזן, ״דיזנגוף בעצמו קיבל עכשיו חיים חדשים, אני מסתובבת, מצלמת ונהנית מאוד. דיזנגוף של אז, עם בתי הקפה הבוהמיינים – כסית, קליפורניה, פינתי, רובל, קפה בתיה וקיטון – היה מאופיין באנשי רוח ובוהמה שהתכנסו במקומות מסוימים מאוד. זה כבר לא אותו הדבר, תל אביב השתנתה כולה – היא מתחילה לאט לאט לאבד את הצביון שלה לטובת מגדלים ובניינים – רק פלורנטין נשארה קצת תל אביב של פעם, ועדיין אני כמעט ולא יוצאת מכאן״.
התערוכה ״דיזנגוף בשחור לבן״ תוצג מכיכר דיזנגוף ועד שדרות בן גוריון, החל מיום חמישי ה-11.11 ועד ה-4.12. בתערוכה ישתתפו גם העסקים ברחוב, כאשר מחוץ לכל בית עסק יהיה ניתן לסרוק ברקוד וללמוד על העסק שהיה קיים באותו מקום בשנות ה-70. בנוסף, אפשר יהיה ליהנות ממגוון הטבות בבתי העסק. לפרטים נוספים