עולם האופנה עובר לעיצוב בהתאמה אישית: מה חושבים בתל אביב?

במניפסט שפרסמה השנה חזאית הטרנדים המובילה לי אדלקורט, הוכרז כבר בכותרת המסמך על מותה של האופנה. על פי נבואת הזעם של המומחית ההולנדית, המועסקת בין היתר על ידי פראדה, וולוו ומארקס אנד ספנסר, שרשרת הייצור המהיר והקנייה חסרת האחריות עוד תביא עלינו אסון אקולוגי. נקודות האור בדבריה נגעו לאבולוציה שתעבור תעשיית האופנה, תהליך בידולי שהיא משווה להבראה שעובר ענף המזון העולמי עם שוך ההתלהבות מהצ'יפסר של מקדונלד'ס.

אדלקורט סבורה ששוק של "אופנה אטית" המותאמת אישית למידות הלקוח ושהיצירה שלה כרוכה במדידות, בחירות משותפות והרבה סבלנות, היא העתיד. כלומר, מקום שבו היוצר העצמאי יכול להעניק מותרות שקשה להשיג בקנייה ישירה של בגד מוכן מהקולב, בין שמדובר במוצר של תאגיד יוקרה או של רשת מהירה.

אם לשפוט על פי השטח, העתיד עדיין לא כאן. בהווה התל אביבי קומץ החייטים שיש ביכולתם לייצר חליפה לפי מידה מאבדים אמון בביקוש למיומנות שלהם. אחד החייטים האהודים בתל אביב, רובין, חדל לפני כשנתיים לייצר חליפות לגברים והיום הוא מסתפק בתפירת מכנסיים על פי מידה, בעוד ז'קטים יעברו אצלו רק שינויים ותיקונים. "הרבה גברים יזמינו חליפה זולה עם גימורים גרועים מהמזרח ויביאו אותה אליי בשביל להעניק לה מראה יוקרתי יותר, למשל סיומת תפר מחלב ידני, ולתיקונים כמו שינויי כתף או אורך", הוא מספר בצער. רובין, שלמד את רזי המקצוע באוזבקיסטן מולדתו, מאמין שבעתיד, אחרי שלכולם יימאס מבגדי הרשתות, יזכה שוק החליפות המקומי לתחייה. "מי שיידע לנצל את הגל הזה ויהיה בעל מלאכה טוב עוד יהיה עשיר מחליפות בתל אביב" הוא מנבא.

מעוז דהן. צילום: איתי תורג'מן

שני חייטים ותיקים שממשיכים לייצר חליפות אך מעידים על חוג לקוחות שהולך ומצטמצם הם ציון אברמוב ויוסף ענתבי. "כשלמדתי את המקצוע לפני 60 שנים בחלב שבסוריה, הייתה שם עבודה ל־24 שעות ביממה. בזמן האחרון הלקוחות היחידים שמגיעים לייצר חליפות על פי מידה הם לרוב מבוגרים וקבועים, וצעירים יותר מגיעים בעיקר לתיקונים", מספר ענתבי. הלקוחות החדשים המעטים שפונים אליהם מבקשים חליפה שתתאים לא רק למידותיהם, אלא גם לכיסופים האופנתיים שלהם. "עשיתי לאחרונה כמה חליפות אוברסייז או ז'קטים שבהם הייתה בגב נפילת בד מיוחדת", מעיד ענתבי, ואברמוב מספר על גברים שביקשו לעצמם חליפות בסגנון נפוליאוני. אך מרבית העבודה היא שמרנית ונעשית עבור אנשי עסקים בעלי מבני גוף לא שגרתי שנדרשים ללבוש חליפות לצורכי עבודה. "לא כל אחד יכול להרשות לעצמו עלות של 2,000 ש"ח, לא כולל בד", אומר אברמוב וענתבי מסכים: "יש כאלה שמקבלים סחרחורת כשהם שומעים את המחיר, אבל הוא משקף את הזמן והעבודה הכרוכים בהכנת חליפה". השניים צופים עתיד עגום לתעשיית החייטות לפי מידה בארץ. "זו מיומנות שצריך לפתח במשך שנים, ולצעירים היום אין סבלנות", נאנח אברמוב וענתבי מסכם: "אין מי שיתפור. היום כל מי שהולך לשנקר רוצה להיות מעצב, להכתיב קו. המלאכה של מחט ואצבעון היא קשה, סיזיפית ולא זוהרת".

בניגוד לחוות הדעת של החייטים, נראה שמעצבי תל אביב רק מגלים את תחום התפירה על פי הזמנה. שוק בגדי הגברים המקומי מתבסס לאחרונה יותר ויותר על מעצבים שמבינים שבחליפות על פי מידה לחתנים גלום פוטנציאל כלכלי כביר. ההבדל בין פנייה אליהם מאשר לחייט מנוסה הוא המיקוד. בעוד ענתבי ואברמוב ידרשו תמונה לדוגמה או רעיון מאוד ספציפי, אצל המעצבים ניתן להתבסס על מלאי הגזרות העונתיות שלהם ולקבל סיוע בבחירת הבד ובהתאמות ספציפיות.

חייט רובין. צילום: אורן זיו

מעוז דהן מהמותג נובריש דוג הוא מהמעצבים הרבים (בהם גם דורון אשכנזי וליאת זרמון) שמציעים לצד הקו המוכן ללבישה שירותי תפירה לפי מידה. "אני עובד עם ארבע גזרות בסיס עכשוויות, ואחרי שאנחנו בוחרים את הגזרה אני מציע ללקוחות מבחר בדים, ומשם מתחיל תהליך של מדידות ומחשבה משותפת", מספר דהן. "זה שוק שלא מתאים לכל לקוח, כי אתה צריך להיות מעורב בתהליך ובעל דמיון מפותח".

מאחר שלמעט אנשי עסקים ועורכי דין, מרבית הישראלים לא לובשים חליפות על בסיס יומי, ומערכות הלבוש הכבדות והמבוטנות הן לא אופטימלייות לאקלים הישראלי, השכילו כמה מעצבים להציע גם אופנה קז'ואלית און דמנד. המעצב עידו רקנטי, שבעבר החזיק שתי חנויות הנושאות את שמו, התחיל לייצר פריטים לפי מידה עם סגירתן. בסטודיו שהוא חולק עם דורון אשכנזי ועם מעצבת שמלות הכלה מיכל ומטיל תלויה קולקציית בסיס של כמה שמלות קלאסיות. "אנחנו בוחרים את הדגם הנכון ללקוחה ומשם הכל בר שינוי. הלקוחות מגיעות אליי כי למרות ההיצע בחוץ הן עדיין לא מוצאות משהו שהן אוהבות". לאחרונה הוא החל לעצב גם לגברים. "אני עובד עם גזרות בסיסיות של חולצות ומכנסי אריג, אבל הגברים מתלהבים בעיקר ממבחר הכותנות הדקות ומהאפשרות לייצר מערכת לבוש שלמה מאותו בד".

ציון אברמוב. צילום: אורן זיו

עבור המעצב הוותיק שי שלום, תפירת חליפה על פי מידה היא עיקרון בן 18 שנה ולא אפיק עסקי חדש. אופן העבודה שלו (וגם המחירים) הם הקרובים ביותר לתעשיית הקוטור האירופית. "בסטודיו אמנם תלויים כל דגמי הקולקציה, אבל אין אפשרות להוריד מהקולב ולמדוד. הלקוחות בוחרים את הדגם, נמדדים ואז אנחנו בונים דגם ראשוני שעליו ניתן לפתח גזרה. משם מתחיל דיאלוג ביני לבין הלקוח".

רוב הלקוחות של שלום הם קבועים והוא מתייק את הגזרות שצבר לאורך השנים על פי שמותיהם, אבל לאחרונה הוא מרגיש גל של עניין מצד לקוחות חדשים. "יש תחושה כללית בעולם שנמאס מתעשיית השכפולים. זה לא רק עניין של התאמה לפי מידה, יש משהו חופשי שהופך את העבודה לנעימה יותר, פחות דיקטטורה של מעצב ויותר שיח".

שי שלום. צילום: תום מרשק

חייט רובין, בר כוכבא 52

יוסף ענתבי, נחלת בנימין 9 (מ־2,400 ש"ח)

ציון אברמוב, שינקין 14א קומה 2 (מ־2,000 ש"ח)

מעוז דהן, דיזנגוף 310 (מ־3,500 ש"ח)

עידו רקנטי, הגדוד העברי 5 (שמלות 740־1,100 ש"ח, בגדי גברים 420־580 ש"ח)

שי שלום, הרכבת 2 (החל מ־7,600 ש"ח)