תקרת הצלולואיד: הוליווד עדיין לא סופרת את הבימאיות שלה

"לג'יין יש אקדח" היה אמור להיות סרט מעניין. מערבונים בכיכובן ובבימוין של נשים הם מחזה נדיר ביותר, ושמה של לין רמזי, הבמאית המהוללת של סרטים עזים ובעלי חותם אישי מובהק ("חייבים לדבר על קווין"), עורר ציפיות. אבל ביום הראשון לצילומים רמזי לא התייצבה לעבודה והמפיק סקוט סטיינדורף מיהר להחליף את רמזי בבמאי הבינוני גאווין אוקונור ("לוחם"), שהחל בצילומים שלושה ימים אחרי המועד המקורי, ויואן מקגרגור החליף את ג'וד לאו, שפרש משום שמלכתחילה הצטרף להפקה כדי לעבוד עם רמזי. בתביעה שסטיינדורף הגיש נגד רמזי הוא טען שהיא הייתה שיכורה והעליבה את אנשי הצוות, אבל כשהעשן החל להתפוגג, התברר שפרישתה לא באה במפתיע, אלא אחרי חודשיים של מאבקים: רמזי הציבה תנאים, בהן זכות לפיינל קאט של הסרט, ושלושה ימים לפני הצילומים הודיעה שאם דרישותיה לא ייענו היא תנצל את זכותה לעזוב את הפרויקט. המהירות היתרה שבה נמצא לה תחליף מסמנת שאוקונור גויס עוד קודם לכן.

לא ידוע אם אוקונור הסכים לעבוד בתנאים שרמזי סירבה להם, אבל המקרה של במאית שמוחלפת על ידי במאי אינו יוצא דופן בהוליווד. זאת, כמובן, במקרים הלא שכיחים שאישה בכלל מקבלת הזדמנות לביים סרט עם תקציב ראוי. קחו למשל את המקרה של קתרין הרדוויק, הבמאית של "דמדומים". הסרט הלא יקר על אהבתם של ערפד ותיכוניסטית זכה להצלחה קופתית אדירה, וזה היה אך מתבקש שהרדוויק תביים גם את הסרט הבא בסדרה, אבל היא העזה לבקש שכר גבוה יותר וזמן נוסף לעבוד על התסריט. חברת ההפקה דחתה את בקשותיה ושכרה במקומה את כריס ווייץ (שהעיבוד עתיר התקציב שלו לספר הנעורים "המצפן הזהוב" נחשב לכישלון), והוא קיבל כל מה שהיא ביקשה. הרדוויק עדיין האמינה שההצלחה של "דמדומים" תקדם אותה בהוליווד, אבל היא התקשתה להשיג את פרויקט הבימוי הבא שלה ונאלצה לרדת בדרגת השכר.

כך כל במאית מתחילה מגלה שהוליווד היא עדיין מועדון של גברים. בעוד במאים כמו קולין טרוורו ("עולם היורה") וג'וש טרנק ("ארבעה מופלאים") הוקפצו לביים הפקות אדירות תקציב מיד אחרי סרטם הראשון, העצמאי ודל התקציב, אווה דוברניי ("סלמה") חיכתה עד בוש לטלפון מהוליווד אחרי שסרטה "Middle of Nowhere" זיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל סנדאנס. הסטטיסטיקה מראה שסיכוייו של במאי עם סרט בסאנדנס להיות מוזמן להוליווד גדולים פי שישה מאלה של במאית, בגלל שלל סיבות שכולן בעצם אותה סיבה: בהוליווד עדיין חוששים להפקיד תקציבים גדולים בידי במאיות.

ידוע לשמצה המקרה של "אמריקן פסיכו". ב־1996 מרי הרון הוחתמה לעבד למסך את ספרו של ברט איסטון אליס. היא כתבה תסריט, ליהקה את כריסטיאן בייל, והצילומים תוכננו לאוגוסט 1998 עם תקציב של 10 מיליון דולר. אבל אז חברת ליונסגייט רכשה את זכויות ההפצה ורצתה כוכב גדול יותר לתפקיד הרוצח הסדרתי בחליפה המחויטת. המפיקים פנו לליאונרדו דיקפריו, שזה עתה הפך לכוכב על בזכות "טיטאניק", והציעו לו שכר של 21 מיליון דולר. בהתאם תקציב הסרט הוקפץ ל־40 מיליון, ואוליבר סטון הובא להחליף את הרון. אבל הבמאי והכוכב לא הסכימו על הכיוון של הסרט ודיקפריו פרש. רק אז ליונסגייט חזרו אל התקציב המקורי ואל הרון ובייל, שהתפקיד נתן דחיפה לקריירה המקרטעת שלו.

וזה קורה גם כשהכוכבים מצוירים. ברנדה צ'פמן כתבה את התסריט של "אמיצה" והוכרזה כמי שתהיה הבמאית הראשונה של פיקסאר, אבל היא פוטרה והוחלפה על ידי מרק אנדרוז עקב חוסר הסכמה על עיצוב הגיבורות – היא רצתה להעניק להן מראה ריאליסטי יחסית, בעוד האולפן דרש שהן יהיו תמיד יפות, גם כשהן כועסות. "העובדה שזה נלקח ממני וניתן למישהו אחר, לגבר, הייתה מדכדכת בהמון רבדים", כתבה צ'פמן ב"ניו יורק טיימס" ב־2012. "לפעמים נשים מביעות דעה ומחוסלות, ואז גבר מביע את אותה דעה וזוכה לחיבוק רחב". באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר של 2012 היא ואנדרוז כבר זכו יחדיו.

"לג'יין יש אקדח", מחמישי בקולנוע