אל תטעו לחשוב שצמד המילים "תרבות ביטול" אומרות משהו, כי עם כל הכבוד להשפעות MeToo, למעשים שנחשפו אין משמעות בעולם האמיתי. עם מספיק התעלמות וסבלנות, גם תוקפים מיניים מולבנים, ממשיכים בשלהם ואפילו חוזרים לכס נשיאות ארה"ב. הגיע הזמן שנכיר במציאות הזו
עוד כמה רגעים שנת 2025 מגיעה לסופה, ופרשת אייל גולן שוב איתנו. "הזמר המפורסם" שוב התגלה כאותו זמר מפורסם, ההתנהגות אותה התנהגות – ואיתה גם הדבר המרגיז ביותר בסיפור הזה. העובדה שגולן, למרות מה שאנחנו יודעים עליו וחרף העדויות שלכל הפחות אמורות היו להעביר צמרמורת במורד הגב, ממשיך להיות כוכב ענק. למעשה, חוץ מכמה מפגינות שמדי פעם עומדות מחוץ להופעות שלו (וכיאה לישראל של היום, וזוכות לבוז וקללות) – נדמה שלאף אחד לא אכפת. אם כבר, להפך: דווקא ככל שההאשמות נגדו יותר ויותר חמורות, השורות יותר ויותר מצטופפות.
>>
אבל לא על אלו באתי לדבר, אלא על צמד מילים שאיכשהו הפך להיות אקסיומה – "תרבות ביטול". דהיינו, שבעולם שבו אנחנו חיים, אנשים ידועים שנתפסים בקלקלתם (בדרך כלל המינית) נמחקים לחלוטין מן התודעה. מכאן באה המילה "ביטול" – מבטלים אותם. הם לא מתפרנסים, לא מופיעים, לא מרוויחים כסף – נעלמו אל תהום הנשייה. ובכן, מדובר בבולשיט. אין תרבות ביטול, וספק אם אי פעם הייתה. התרבות לא רק שלא דוחה פוגעים מינית, לפעמים היא גם מהללת אותם.
אייל גולן הוא הדוגמא הטובה ביותר – זה נכון שפלילית הוא לא הורשע בדבר, אינני כופר בכך, אבל בחיים יש יותר מאשר רק בית משפט. גם אם החשדות לא חצו את הרף הפלילי המחמיר, מי שהביט בעיניים של טאיסיה בראיון שהעניקה לעמרי אסנהיים ידע מה אייל גולן עשה. ובכל זאת, אחרי תקופה קצרה מאוד של "נו נו נו", חברה שלמה, לרבות התקשורת, חזרה לחבק את גולן. הוא שוב מופיע בבמות גדולות, משתתף במופע יום העצמאות של רשת 13, טאלנט ומרואיין מבוקש, וכמובן הזמר הכי מושמע ברדיו מדי שנה.
אף אחד לא "ביטל" את גולן, על אף מעשיו. להפך, הקהל שלו חיבק אותו אפילו יותר. דוגמא נוספת היא עומר אצילי ודור מיכה (גילוי נאות: שניהם משחקים בקבוצה שאני אוהד). גם את המעשים שלהם אנחנו יודעים, ולמרות שזה לא התגבש לכדי כתב אישום, רק קבוצה אחת שבה הם שיחקו – מכבי תל אביב – סימנה קו בחול ואמרה שמבחינתה, המעשים של שניהם אינם ראויים כדי ללבוש את החולצה שלהם. ועדיין, החברה בהכללה קיבלה אותם בחזרה די מהר. הפרשה והקטינות שניצלו נשכחו לחלוטין בצד הדרך. יכול להיות שזו דרכו של עולם, אבל זה בוודאות מעיד על כך ששום "תרבות ביטול" לא שולטת פה.
בסופו של דבר, מי שחזק, עשיר ומפורסם מספיק ישרוד את הכל. יהיה לו צבא מעריצים שיישאר נאמן, צבא עורכי דין יקרים שיוציאו אותו מכל בור. למעט כמה פעילות פמיניסטיות וכמה תגובות זועמות בטוויטר, במציאות של החיים הרוב נשכח והכל נסלח. אין אחריות ואין מחיר על שום דבר. כפי שאפשר לראות גם בתחומים קצת יותר גדולים ממוזיקה או כדורגל – לקיחת אחריות או הכרה באשמה זה פאסה. עכשיו, המטרה היא להאשים את כל האחרים. לא היה כלום כי אין כלום.
וזה נכון גם בעולם הגדול, לא רק בארץ – העשירים והחזקים תמיד ינצחו את כל החשדות. אנחנו חיים בעולם שבו דונלד טראמפ הודה בשיחה מוקלטת על כך שהוא תקף מינית נשים, ונבחר פעמיים לנשיאות המעצמה החזקה בעולם ע"י עשרות מיליוני בני אדם. לא היה כאן ויכוח על העובדות – אנשים ידעו בדיוק מה הוא עשה, ובכל זאת המליכו אותו להיות האדם החזק בעולם.
הידוענים שהסתבכו עם פרשיות מיניות הלכו בשני דרכים – או במישור הפלילי (כמו במקרה של הארווי ויינסטיין, שיירקב בכלא ותודה לאל על כך, או ביל קוסבי, שכבר שוחרר), או במישור הציבורי – שבו הם יעברו תקופה קצרה של הורדת ראש (בדיוק כמו שגולן ספג), ואז אחרי שבוע, חודש או שנה הסערה חולפת, ואתה יכול לחזור כמו חדש. פעם כדי לקבל חנינה היית צריך להתחרט על המעשים שלך, או אפילו להכיר בהם. היום, כפי שלימד אותנו ראש ממשלה מסוים, זה מיותר. פשוט תגיד שאתה זכאי וזהו. אם מספיק אנשים יאמינו לך, ניצחת. העובדות והאמת הן גם ככה בסימן שאלה.
אם כבר, הניסיון להגדיר את אותה "תרבות ביטול", לרבות השם שניתן לה, היא עוד ניסיון של אנשים שנתפסו בקלקלתם להגן על עצמם. עוד דרך לקחת אותנו אל תיאוריית הקונספירציה, להסביר שיש רשת מתוחכמת שמורכבת מעיתונאים, פעילים חברתיים ומשפטנים שכל מטרתם בחיים היא לשים את הנ"ל בכלא, למנוע ממנו להשתתף בחברה. והם לא ינוחו לעולם עד שישיגו את מטרתם. זה העולם שאנחנו חיים בו – עולם שבו הכל אפשרי, חוץ מפשוט להרכין ראש, להכיר במציאות, ולהודות שהתנהגת כמו זין.