בכל רמ"ח איבריה: ראיון עם האמנית אורית בכר על דת ועל אמנות

אורית אדר בכר היא ללא ספק דמות חריגה ויוצאת דופן באמנות הישראלית. בכר (55) סיימה את התואר הראשון במדרשה לאמנות בתקופת הזוהר של רפי לביא, ואת התואר השני שלה עשתה בוויז'ואל סקול אוף ארט בניו יורק. יותר מ־20 שנה היא מוכרת בעבודות המיצב המרהיבות שלה, בין היתר "ילדות למופת" האלמותי בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 1993, מיצב ענקי שבמונחים הישראליים של אז נחשב לייחודי וליוצא דופן בגודלו. תערוכת היחיד שלה במוזיאון הרצליה בשנת 2003 – שהייתה בנויה מחורי הצצה ענקיים – גרפה ביקורות נלהבות. בסוף שנות ה־90 החלה אדר בכר בתהליך חזרה בתשובה והתחרדות בעקבות בעלה. למרות התהפוכות בחייה היא מעולם לא זנחה את הפעילות האמנותית שלה, גם כאמנית וגם כמורה במדרשה. מי שיחפש אזכורים או אלמנטים יהודיים בתערוכת היחיד החדשה שלה, "רמיד", בגלריה הקיבוץ – יתקשה למצוא אותם. העבודות שלה דיברו תמיד בשפת האמנות העכשווית, והעיסוק העיקרי שלה נסב סביב חללים ומרחבים, ארכיטקטוניים או נפשיים. אף שהמסורת והתרבות היהודיות קרובות ללבה, אדר בכר טוענת שמעולם לא נטמעה בחברה הדתית. לפני כמה חודשים היא הורידה את כיסוי הראש שלה וכרגע היא מגדירה את עצמה כמי שנמצאת בין העולמות.

די מפתיע שהדת לא גלשה לאמנות שלך.

"היו שנים שהייתי מחוברת יותר לקשר בין היהדות לאמנות, אבל בסופו של דבר הסכנה היא להיות מגויס אידיאולוגית. זה מזיק לאמנות ואני רואה את זה בעולם הדתי. כשאמן נהייה מגויס אין לו את היכולת לשמור על הקול האישי שלו, על האומץ ועל החריגוּת. רוב הזמן אני מזדהה עם העולם החילוני. לעולם האמנותי שלי אין שום קשר לדת, אני עובדת במקום חילוני וחברותיי חילוניות. יש לי את הפריבילגיה להיות בכל מיני מצבים ולראות איך חילונים רואים את העולם הדתי ולהפך. אני עוברת בין הצדדים האלו כמו מרגלת".

עולם חללים עזוב וריקני. מתוך רמיד של אורית בכר (צילום: עדי רייס)

אין הרבה אמנים דתיים. איך את מסבירה את זה?

"קשה לתפעל קריירה אמנותית, ולו מפני שהעניין המשפחתי חזק יותר בעולם הדתי. היו לי הרבה משברים עם העולם הדתי, אחד מהם היה סביב העובדה שהאמנות לא נתפסת בעיניהם באופן רציני מספיק. במדרשה, למשל, רוצים כל הזמן להיות טובים ומקצועיים, ואילו במוסדות דתיים הרגשתי שהם מסוגרים בתוך עצמם ומסתפקים במה שיש. הם פחות תחרותיים, פחות מקצועיים, וזה מאוד מאכזב".

את מורה במדרשה זה 20 שנה. מה לדעתך מאפיין את הסטודנטים של היום?

"הם אמביציוזיים ומכווני קריירה יותר מהדור שלי. הם מבינים שהאמנות שלהם דורשת כסף והם גם מתעסקים יותר בהפקות. זה דברים שלא היו כשאני הייתי צעירה. בזמנו הייתה תחושה שיש זמן, משהו שאין היום. אנשים עובדים מתוך ההיסטריה הזו של להציג כמה שיותר וזה לא טוב בעיניי. אתה צריך לקיים יחס נכון בין הפנים והחוץ, סוג של אינטנסיביות פנימית, עבודה אמיתית, אמנותית, רוחנית – אני חייבת להגיד את המילה הזו, אמנות היא דבר רוחני. בזמן הלימודים שלי לא היה דיבור על זה ולא היה ניסיון להתקרב לזה".

יש הרבה ביקורת על בתי ספר לאמנות שהם לא מכינים את הסטודנטים להיות אמנים בפועל, לא מלמדים אותם איך ליצור קשר עם גלריות ולשווק את האמנות שלהם.

"לפני שאתה מוכר את העבודות שלך אתה צריך לשרוד כאמן. כשאתה יוצא מבית הספר בלי תרגילים ובלי דדליין – האם אתה עדיין אמן? קורסים בנושאים כמו שאת מציינת לא יפתרו את הבעיה העיקרית – איך אתה נהיה אמן? הרי אמן זה דבר תלוש לגמרי".

אמן הוא תלוש לגמרי. אורית בכר (צילום: יולי גורודינסקי)

הפגישה עם אדר בכר מתקיימת ערב פתיחת "רמיד", התערוכה החדשה שעליה עבדה בקדחתנות במשך שנתיים וחצי. התערוכה כוללת שתי עבודות וידיאו מושקעות שצולמו באתר רמיד שמשמש כממגורת תבואה, ולצדן מוצבים אובייקטים פיסוליים מפרספקס וחול. כמו בתערוכות הקודמות שלה, גם בתערוכה זו אדר בכר בוראת עולם שופע חומריות עם חוקיות משלו, ובאותה נשימה זהו גם עולם עזוב וריקני, על סף אפוקליפסה. הרעיון לתערוכה נבנה סביב עבודות הווידיאו האניגמטיות והאטיות, מתוך כוונה לבנות מעין מבוך מרחבי ונפשי מתעתע.

"המצב של חוסר הבהירות מאוד מדבר אליי. עד היום עשיתי את זה דרך חללים", היא מספרת, ובהקשר לעבודות הווידיאו מוסיפה: "היה ניסיון ליצור תחושה של היסח דעת. לקחתי בחשבון שזו עבודה קצת בלתי נסבלת. ארבע דקות של התבוננות בעבודות הווידיאו יכולות להיות נצח".

כל אמן נאבק בצורך להישאר בתודעה, אבל את לא הצגת הרבה לאורך השנים. לא פחדת להיעלם, בייחוד בתור אישה דתייה?

"לא, המחשבה 'אין לי קיום בלי דדליין' היא מחשבה סטודנטיאלית. אני חוזרת ואומרת לסטודנטים: תעבדו כל הזמן, בלי תאריך יעד. יחסית לאחרים הצגתי מעט כי אלו התהליכים שלי, תהליכים אטיים. כל הזמן יש לי עבודת סטודיו, גם כשאין לי סטודיו. נורא קל להיאבד בחיים – יש קשיי פרנסה, צריך למצוא בן זוג, צריך להתחתן, צריך ילדים, ואז הילדים שואבים את כל האנרגיה. הרבה פעמים אני נתקלת בשעמום של עצמי ובתחושה שאין לי מה לומר, אבל אני לא מפחדת מזה".

מתוך רמיד של אורית בכר (צילום: עדי רייס)

אז את רוצה להגיד לי שהבחירה במשפחה ובדת לא פגעה לך באמנות?

"יש הבדל בין אמנות לקריירה. מבחינת קריירה יש פגיעה, חד משמעית. בשנים שהבנים שלי היו קטנים יותר, העבודה שלי הייתה פחות אינטנסיבית, כי לא הייתי אימא וירטואלית של חמש דקות זמן איכות. הייתי נוכחת, ויש לזה מחיר. אבל לאורך כל הזמן הזה לימדתי במדרשה וגם הצגתי, רק בקצב אחר. עכשיו אני מרגישה שהתפנו לי מרחבים של זמן".

נוסף לזה יש גם את עניין הגיל. איך זה להתבגר בתוך עולם האמנות?

"קשה מאוד להתבגר באופן כללי, לפחות לי. העולם לא תומך במבוגרים ולא מכבד אותם, ושלא יספרו לי אחרת. מצד שני אני חושבת שהאמנות שלי עמוקה וטובה מאי פעם. אני רואה את זה גם אצל אמנים בוגרים אחרים, למשל ציבי גבע (שמייצג בימים אלו את ישראל בביאנלה בוונציה – מ"ר) – הוא במיטבו. ההתמודדות עם הרלוונטיות היא לא איזה מאמץ מלאכותי. אני לא יושבת מול האינטרנט, משוטטת ושואלת מה רלוונטי. אני עמוק בפנים, בחוויה הפנימית של האמנות. זה הסוד. חוויית היצירה והשאלות שלי לגבי העבודות שלי הן מרכז חיי, ולא האם יאהבו אותי או לא, האם אני אציג פה או שם. מה שמחזיק אותי באמנות זה שבאיזשהו שלב הייתי צריכה להודות שאין לי חיים בלי זה".

רמיד גלריה הקיבוץ, עד 5.6