אורי ליפשיץ: אייקון אמנות ישראלי או אמן שוליים בוטה וחריף?

עבור אורי דרומר, אמן שמזוהה בעיקר עם אמנות סאונד, אצירת תערוכה על מורשתו הנשכחת של אורי ליפשיץ, שהפך עם השנים לאאוטסיידר, היא צעד לא מובן מאליו, שלא לומר אמיץ.

אורי, מה לך ולאוצרות של ליפשיץ?

"זה התחיל בתערוכה הרטרוספקטיבית לז'אק קתמור והעין השלישית שאצרתי ב־2012. בתערוכה שרטטתי אלטרנטיבה אחרת לקריאה של שנות ה־60־80. כמו קתמור, גם באורי ליפשיץ יש הלך רוח של חולמים, מעִזים, אינדיבידואליסטים, מתריסנים. על הקו הזה יש לי מה להגיד. אני יכול לקרוא את ליפשיץ בצורה קצת שונה". עבור דרומר, אמן שמזוהה בעיקר עם אמנות סאונד, התערוכה הזאת היא צעד אמיץ שמנסה לפענח את מורשתו הנשכחת של אורי ליפשיץ, שהפך עם השנים לאאוטסיידר.

"החיבור בינינו הוא תענוג", מוסיפה ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, "מפני שאני מגיעה מדיסציפלינה מאוד קלאסית ומובנית – תולדות האמנות ואוצרות – אני אוהבת מאוד דיאלוגים".

עבודתו של אורי ליפשיץ, "סדאם", 2006

התערוכה נולדה בכלל בדיאלוג עם יונה פישר, שאצר ב־1969 את התערוכה המכוננת של ליפשיץ במוזיאון ישראל (מהמעטות שהיו לו בחלל מוזיאלי). אבל עד מהרה התברר שתערוכה כזאת דורשת רוח אמן יותר ליפשיצית, שהיה דמות מורכבת, שונה ושנויה במחלוקת. מצד אחד הוא סימל את ישראל הישנה והנוסטלגית: דמותו של הצבר, הקיבוצניק והלוחם ההירואי, שמאוחר יותר התחבר לבוהמה התל אביבית של אנשי כסית. בגיל צעיר מאוד נכנס ליפשיץ להיכל התהילה האמנותי עם עבודות אקספרסיביות, יצריות ופורצות דרך בכל קנה מידה. במרוצת השנים שמו הפך לשם שני לאמנות ישראלית.

"בשנות ה־70־80 ליפשיץ היה תו תקן. כל איש בעל מעמד היה צריך אורי ליפשיץ במשרד או בסלון", מציינת לוריא. מצד שני הוא היה אמן בוטה וחריף, שהתעקש ללכת בדרכו בלי לעשות חשבון לאף אחד, מה שעלה לו במחיר של הדרה מוחלטת מהשיח הציבורי והאמנותי. הוא מרד ובעט בכל ממסד שיש – עזב את הקיבוץ ואת משפחתו הראשונה והשנייה, ומאוחר יותר נטש את חיי הבוהמה וגם את גלריה גורדון, שהייתה לו חממה מטפחת. המקרה שסתם עליו את הגולל היה הריאיון ב"הארץ" באוקטובר 1998 שבו יצא במתקפה כנגד כל מיעוט אפשרי, "האנשים החלשים" הוא קרא להם. בעקבות הריאיון נשמעו קריאות לביטול התערוכה בבית המשפט העליון וסגן שר החינוך דאז, משה פלד, ביקש להעמיד אותו לדין על הסתה לרצח.

התערוכה במוזיאון הרצליה, שתיפתח ביום השנה החמישי למותו של ליפשיץ, לוקחת בחשבון את כל הפנים הרבים והמורכבים שלו ומנסה לחרוג מהתבנית המוכרת של רטרוספקטיבה כרונולוגית ופרשנית, שליפשיץ היה ודאי מתנגד לה. בתערוכה ישובצו בין היתר קטעי שירה שלו עצמו ושל משוררים כמו מאיה בז'רנו ואבות ישורון, חברו הקרוב של ליפשיץ. "השירים שלו מדייקים בצורה שאף טקסט אוצרותי יוכל לעשות", סבורה לוריא.

התערוכה מתמקדת בהיבט אחד ביצירתו של ליפשיץ שמעולם לא זכה להתייחסות – העיסוק בגוף ובבשר. העבודות בתערוכה מבטאות עולם פנימי מיוסר ומתריס שמתפרץ החוצה באנרגיה חייתית: כשהוא מצייר את עצמו זועק מכאבים אצל רופא השיניים, כורה לעצמו קבר או קשור לאינפוזיות. "היה לו יותר קל לבטא ביטויים רגשיים של עימות וקונפליקט מאשר אמפתיה והזדהות", אומרת לוריא. ודרומר מוסיף, "אחד הדברים שגיליתי בעבודה על התערוכה היא מהו רוח החופש. מהו חשיבותו של הקול האישי. ליפשיץ לא פחד, הוא עלה על מוקשים, שם לעצמו מוקשים והתרסק. הוא לא שתק, הוא צרח. הוא היה פרובוקטור, נהנה להרגיז. הוא קיבל מזה סיפוק. זה אמן מודרניסט מורד מובהק".

"אורי ליפשיץ: בשר ודם", מוזיאון הרצליה, הבנים 4 הרצליה, פתיחה בשבת (28.5) 20:00