אגדות עם מסודן ואריתריאה כבר שמעתם?

"אמנים הם טפילים", אומרת אלהם רוקני. "השאלה שבוערת אצלי היא איך להיות מוסרית בתוך הטפילות הזאת". בתערוכת היחיד החדשה שלה במרכז לאמנות עכשווית היא בוחנת את הנושא באמצעות מפגש עם אחת הקהילות השנויות במחלוקת בימים אלו – הפליטים.

הפרויקט, שנוצר בשיתוף ארכיון הסיפור העממי באוניברסיטת חיפה, נולד מעיסוקה של רוקני בשנים האחרונות בזהותה האיראנית. היא נולדה לפני 37 שנים בטהרן ועלתה לישראל בגיל 9 עם משפחתה שהתמקמה באשדוד. "קצת מאסתי בעיסוק באיראן, אז התחלתי לחשוב על עוד אוכלוסיות בגבולות הארץ שהמעמד שלהם הוא דואלי. אני גרה בדרום תל אביב וחיה סביב הפליטים. זאת קהילה שנמצאת בארץ לזמן לא ברור. יכול להיות שעוד כמה שנים רק בודדים מהם יהיו כאן, ונשאלת השאלה: איזו מורשת תרבותית הם ישאירו מאחוריהם? אין הבדל בינם לבין קהילות שבאו מתימן, מאירופה או מאיראן, כולם הגיעו לכאן כפליטים".

אלהם רוקני (צילום: יובל חי)

אחת הטענות היא שזו מילה מכובסת למהגרי עבודה.

"חלקם מהגרי עבודה וחלקם פליטים. בני המשפחה של ההורים שלי עזבו את איראן כפליטים, לא היה איום מיידי על החיים שלהם בגלל שהם יהודים. האווירה הכללית הייתה אווירה של רדיפה ולכן נתנו להם מעמד פליט. זה היה לפני שלושים שנים בקנה מידה מצומצם ולגיטימי. עכשיו זה בקנה מידה של משבר עולמי וזה לא לגיטימי, אבל בעיניי זה אותו דבר".

רוקני החלה לאסוף אגדות עם סודניות ואריתריאיות וקיבצה אותם לספר האמן "האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה", שתורגם לארבע שפות. "היה בלבול כי הם חשבו שאני מחפשת את סיפור הבריחה שלהם. בהתחלה הם אמרו שהם לא זוכרים כלום. אבל אז מישהו נזכר בסיפור ופתאום החלו לצוץ עוד סיפורים".

מתוך "שבעה עבד אל-כרימים"

עבודת הווידיאו החדשה מוצגת בתערוכה לצד איורים שצוירו במקביל לאיסוף סיפורי העם, ומציפה חלק נוסף בזהותה של רוקני, שבגיל 22 עברה תאונת דרכים ונותרה נכה.

עד היום לא נגעת בנושא.

"זה מפריע לי כאדם, לא כאמנית. אני לא חושבת שיש מקום בעולם שהוא פלורליסטי לחלוטין, אבל האמנות היא סביבה שיחסית מכילה את האחר".

אחד המאפיינים הבולטים בעבודות של רוקני, בוגרת תואר ראשון ושני בבצלאל ומורה לווידיאו שם, הם השיבושים וההפרעות, אחורי הקלעים המתסכלים של האמנות שעוברים אצלה לפרונט. כך למשל ב"יוסף אבאד", תערוכת היחיד שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני שלוש וחצי שנים ושהתחקתה אחר שכונת ילדותה בטהרן. התערוכה התבססה על מפגש רצוף בתקלות ובשיבושים אמנותיים, פוליטיים ואדמיניסטרטיביים.

גם "שבעה עבד אל-כרימים" נפתח בשיבוש."רוב האנשים לא רצו שאצלם אותם", מספרת רוקני על עבודת הווידיאו הסוריאליסטית (שבה משחק מנשה נוי), שנעה בין מציאות לבדיון ובין פנטזיה ליומיומיות קפקאית. "אלו מקומות של מוסר, אני בעמדת כוח מול הפליטים. כשצילמתי ב-2011 בגן לוינסקי סביב המחאה החברתית, הם פנו אליי וביקשו שלא אצלם. זה פארק ציבורי ומותר לי לצלם, אבל זה הבית שלהם – אז איפה הגבול? כשנסעתי לחולות פגשתי אנשים ששאלו איך זה עוזר להם. אמרתי שזה לא יעזור, לא באתי לעזור במובן של לחם ומים".

רוקני מצטרפת לגל של אמנים שבשנתיים האחרונות מתעדים את הפליטים, בהם גיא בן-נר ורון עמיר שבילו חודשים ארוכים במתקן חולות. "אמנים מתעסקים בפליטים כי זה נושא בוער. כל אחד פוגש אותו מהמקום האישי שלו", היא אומרת.

אחד הסיכונים במפגש הזה היא הנצחת האחרות שלהם.

"בתחילת הפרויקט הדבר שהכי הדאיג אותי הוא השאלה איך אני יכולה בכלל לדבר על האחר, איזה מנדט יש לי. אני יכולה להסתכל על האחרות בזהות שלי, אבל מול מישהו אחר אני לעולם אהיה מסתכלת מבחוץ".

ובכל זאת בחרת לעשות את זה.

"אם לא אעשה את זה לעולם לא אגע במשהו שהוא לא אישי, אהיה מרוכזת בעצמי. אני חושבת שבסרט ניסיתי לשבור את זה – אני דמות שמפעילה ומכוננת דברים ולא רק מסתכלת מבחוץ. אני חלק מהסיטואציה – גם מקרבנת, גם מנצלת, גם רוצה לעזור, אבל גם צריכה עזרה. אני לא רק לוקחת, אני גם חלשה. רציתי שהסרט יפתור את הסוגיה, אבל אני לא חושבת שאפשר לפתור אותה".

← אלהם רוקני, "שבעה עבד אל-כרימים‎‎‏", אוצר: סרג'יו אדלשטיין, המרכז לאמנות עכשווית (CCA), צדוק הכהן 2 תל אביב, עד ה- 17.3