מחבקי העצים: על אמנות ואקולוגיה בביאנלה בוונציה

בין כל הסוגיות הפוליטיות והחברתיות הבוערות שבהן עוסקת התערוכה המרכזית בביאנלה באוצרותו של אוקווי אנווזור, בולטות בהיעדרן התייחסויות אקולוגיות. נושא שבהחלט ראוי לתשומת לב בתערוכה שמתיימרת לעסוק במשברים גלובליים וחברתיים. הנגיעה היחידה לסוגיות אלו מיוצגת על ידי אמן שהלך לעולמו כבר לפני יותר מארבעים שנה. אנווזור מקדיש בג'רדיני חלל קטן לסדרת פרויקטים של רוברט סמיתסון, מאבותיה המייסדים של אמנות האדמה בשנות השישים. יצירתו של סמיתסון, שנפטר בשנת 1973 בהתרסקות מטוס בעת עבודה על יצירה חדשה, ביקשה להתערב בטבע ולעצב אותו מחדש. את ההתערבויות האמנותיות שלו כיוון סמיתסון בעיקר לאזורים תעשייתיים, האיקונית שבהן היא "מזח לולייני", ספירלה בזלתית מלאכותית שיצר בימת המלח ביוטה.

בתערוכה מוצגים איורי הכנה לשלושה פרויקטים גדולים של סמיתסון, ביניהם "האי הצף" במנהטן שיצא לפועל על ידי אשתו לאחר מותו. במרכז החלל מוצג המיצב "עץ מת", פרויקט שתחילתו בשנת 1969 בדיסלדורף – גזע עץ יבש ומאובק מוטל על הרצפה ועל שורשיו מחוברים מראות, שכמו מנסות להחיות אותו. המיצב שוחזר שלוש פעמים בגלריות ובמוזיאונים במהלך השנים. אנווזור משחזר פעם נוספת את העבודה ומעניק לה פרשנות אפלה וטורדת מנוחה. הפרויקטים האוטופיים של סמיתסון ביקשו להחיות ולשקם את הטבע שבני האדם מחריבים והורסים ללא הרף. אנווזור הופך את החזון האידיאליסטי של סמיתסון לרקוויאם לעולם שלא ניתן עוד להציל.

בעוד שהתערוכה המרכזית בביאנלה לא רואה דחיפות לעסוק בסוגיות אקולוגיות, נראה שנושאים אלו תופסים חלק נכבד בתערוכות בביתני המדינות השונים. אמנים רבים בחרו להגיב לנושא הביאנלה "כל עתידי העולם" באמצעים אקולוגיים. אל מול העץ המת של סמיתסון בג'רדיני, מספר אמנים מציגים מנגנוני צמחייה חיה ונושמת; בביתן הצרפתי מציג סלסט בורסייר-מוז'ון מעין יער קינטי בהשראת הגנים המניאריסטיים בעל מערכת מטבולית פנימית משלו. במרכז הביתן מוצב עץ אורן ענק שכמו נתלש באכזריות מסביבתו הטבעית וכעת עליו להתאים את עצמו לתנאי סביבה חדשים שיצר לו האמן. תקרת הזכוכית נחשפה על מנת לאפשר כניסה ישירה של אור, והחדרים הצדדיים אורגנו כסביבות אקוסטיות, שגורמים לעץ לנוע על צירו במעין כוריאוגרפיה סהרורית.

הסימבוליות של העץ עומדת גם במרכזו של הביתן הפיני; התערוכה הקטנה של צמד האמנים IC-98 (ויסה סאונפה ופטריק סודרלונד), נקראת "שעות, ימים ועידנים" והיא כוללת עבודת אנימציה דיגיטלית ריאליסטית ואפלה, שכמו בביתן הצרפתי, מציגה מעין מערכת אוטרקית שמתנועעת כתגובה לסאונד סוריאליסטי מכשף. עבודת הוידיאו, שהיא חלק מסדרה בת שלוש עבודות אנימציה דומות, מוצגת על מסך קטן שאליו מוביל מסדרון מפותל וחשוך – תפאורה מתבקשת לאפקט הדרמטי שצמד האמנים מנסה לייצר. הטבע אצל הפינים מוצג כמרחב אפוקליפטי לאחר שנעזב על ידי בני האדם. פינלנד, האיזור המיוער ביותר באירופה, שאחוז גדול ממנה מכוסה ביערות ובשטחים לא מיושבים, נתפשת כגן עדן לתיירים שמחפשים מקום מפלט שקט ושליו. בתערוכה מציגים צמד האמנים את מיתוס היער הסקנדינבי הקסום כאזור אפל ומוכה אסון. האוצר, טארו אלפינג, כותב בטקסט התערוכה כי היא "מאגדת את מגוון החקירות הביקורתיות של האמנים ומציגה עבודה אפית חדשה שבה חומריות ומיתולוגיה משתלבים זה בזה ומסמלת את התנודות הססמיות של ימינו-אנו".

עבודת הוידיאו של צמד האמנים IC-98 בביתן הפיני

אחד הביתנים המרהיבים והמסקרנים שעוסקים בנושאי אקולוגיה הוא הביתן השוויצרי, שמיוצג על ידי האמנית הצעירה פמלה רוזנקרנץ (35). בניגוד לביתן הפיני, שדוחק לפינה כל עכבות אנושיות, העבודות האקולוגיות של רוזנקרץ קשורות בקשר הדוק לאנושיות. רוזנקרנץ רוקחת חומרים אורגניים ותעשייתיים כמעין אלכימאית החוקרת את הגוף האנושי. את פני המבקרים בחצר הביתן השוויצרי מקבל אור אולטרה בצבע ירוק שמציף את כל החלל הפתוח. הפסדה הפתוחה מובילה למסדרון ארוך שנודפים ממנו ריחות של טחב ולחות ובסופו מתגלה  העבודה המרכזית –  בריכת שחייה ורודה שמימיה עורבבו עם חומרים טבעיים וכימיים, ביניהם ויאגרה וסיליקון. הצבע הוורדרד שנוצר מהרקיחה הזו מאזכר, לטענת אוצרת התערוכה סוזאן פפר, את גוון העור האירופאי, שציירי הרנסנס סגדו לו. אותו גוון עור משמש כיום את תעשיית הפרסום, שמפמפמת לצרכנים שלה את אידיאל היופי הרנסנסי.

הביתן השוויצרי

גם במרכז הביתן הטובולאני שבארסנלה עומדת בריכה, אם כי פחות מוצלחת מהשוויצרית. אמן האקו-ארט וינסנט הואנג ניסה ליצור, לדבריו, אפקט של חלל שוקע. "טובאלו היא המדינה הקטנה ביותר המיוצגת בביאנלה", אמר הואנג בראיון לבי.בי.סי לאחרונה "אבל היא מתמודדת עם המשברים הגלובליים הגדולים ביותר. רוב האנשים מעולם לא שמעו על טובאלו, אך כדאי שיידעו שמדובר בקורבן משמעותי של המשברים האקלימיים", הוסיף. הביתן ממוקם ביציאה מהתערוכה המרכזית בארסנלה, וניתן לטעות ולחשוב שמדובר בפינאלה המדכדכת שלה. בתוך הביתן נבנתה בריכה גדולה, אשר שביל עץ דקיק חוצה אותה ומאפשר למבקרים להקיפה מכל הכיוונים. שביל העץ הרעוע תלוי על בלימה וכל צעידה עליה גורמת לו לשקוע לאט בתוך המים. נוצר מצב שבו המבקר בתערוכה לא רק משתתף ביצירה אלא גם משחית אותה. והרי לנו אמירה לא מתוחכמת במיוחד על דריסתה של האנושות את הטבע.

התייחסות יותר פורמליסטית לקשר שבין מבנים אדריכליים לטבע מוצגת בתערוכה של היימו זוברינג בביתן האוסטרי. זוברינג יצר עבודה מינימליסטית, שהופכת את מבנה הביתן לאובייקט אמנותי. זוברינג למעשה שינה לחלוטין את הארכיטקטורה של הביתן, שנבנה בשנת 1934 על ידי יוזף הופמן ורוברט קרמרייטר – הוא ציפה את הרצפה ואת תקרת הביתן במונוליתים שחורים, שסופחים אור ואשר משווים לביתן מראה של מקדש. את אחד הקירות פתח זוברינג לחוץ, כך שמתאפשרת גישה ישירה לחצר הקטנה שצמודה לבניין, מעין גינת זן ירוקה ומרגיעה. בכך הוא מטשטש את החציצות בין הפנים לחוץ ויוצר מיזוג בין יצירת האמנות מעשה האדם לאורגניות של הטבע. זוברינג, אמן מינימליסט שעוסק בעבודותיו בעיקר בציטוטים מודרניסטיים, נותן פרשנות משלו לזיקה שבין יצירת האמנות לטבע. זוהי למעשה אחת התמות המרכזיות של האדריכלות במאה העשרים, שביקשה ליצור הרמוניה בין הסביבה הטבעית לטכנולוגיות בנייה מתקדמות. מעניין לעקוב אחר המבקרים המבולבלים שנכנסים לביתן ומתקשים למצוא את יצירות האמנות בביתן הריק.

עוד מספר ביתנים עוסקים בסוגיות שונות שקשורות לעולם הטבע, ביניהם הביתן הנורדי המצוין של קמיל נורמנט שבנתה הרמוניקת זכוכית והביתן האמריקאי אותו מייצגת השנה ג'ואן ג'ונאס. נראה כי התערוכות בביתנים לא מתיימרות להמציא פתרונות אקולוגיים וסביבתיים חדשניים כפי שהציע רוברט סמיתסון בעבודותיו. הם בעיקר משתעשעים ברעיונות רומנטיים של טבע מול תרבות. אולי זוהי בדיוק תמונת המצב שמנסה אנווזור לשקף – מותו של האידיאליזם הסמיתסוני לטובת אדישות החברה העכשווית, שעסוקה בעיקר בלבכות את העולם שלא ניתן עוד לשקם. 

הביתן הנורדי

אתר הביאנלה