התשובה לטראמפיזם: ארטיביזם מנסה להתנגד לכוח ולשחיתות
באופן מסורתי האמנות נחשבת לחסרת תכלית ולכן היא גוזרת את האקטיביזם האמנותי לכישלון. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? אמני העולם פונים למחאות ציבוריות שמנסות להתנגד לכוח ולשחיתות
כמו שזה נראה כרגע, 2017 הולכת להיות מוטרפת יותר מ־2016 עם השפעותיו של הברקזיט שייכנס לתוקפו, הטרור ומשבר הפליטים שמאיימים על האיחוד האירופי, וכמובן – ממשל טראמפ האפל, שבשבוע האחרון איים לסגור את השאלטר על קרן עידוד היצירה NEA, אחד הגופים הגדולים והחשובים ביותר לקידום ולתמיכה באמנים בארצות הברית. אמנם העולם ירד מהפסים, אבל מצבי הקיצון האלו הם דלק לאמנים, שמרגישים היום דחיפות רבה יותר מפעם לפעול ולהיות מעורבים פוליטית.
אחד השחקנים הבולטים בזירה הזאת בשנה האחרונה הוא קולקטיב האמנים Occupy Museums, מעין תנועה בת של Occupy Wall Street שסחפו את רחובות ניו יורק בסוף 2011 והתפשטו בכל העולם, רכובים על הססמה המפורסמת "אנחנו ה־99%". קבוצת האמנים מפנה גם היא אצבע מאשימה כלפי אותו אחוז אחד מעשירי העולם, שלא רק שולט בבנקים ובתאגידים אלא גם בעולם האמנות. הקולקטיב עורך פעולות מחאה במוזיאונים ובמוסדות אמנותיים, בייחוד בניו יורק, במטרה לחשוף שחיתויות בעולם האמנות ואת השפעותיה ההרסניות של התרבות הכלכלה על האמנות.
בחודשים האחרונים הקולקטיב האיץ את פעילותו במוזיאונים וברחובות ניו יורק. ב־20 בינואר, יום ההשבעה של טראמפ לנשיאות, הם יזמו שביתת מחאה בשם J20#. 130 מוסדות אמנות מרכזיים, בהם MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) והמטרופוליטן בניו יורק, נעלו את שעריהם לאות מחאה נגד טראמפ. השביתה עוררה מחלוקת בעולם האמנות האמריקאי – בעוד אלפי סופרסטארים חתמו על המחאה, בהם ריצ'ארד סרה, סינדי שרמן, האנס האקה, ברברה קרוגר ואיבון ריינר, אחרים טענו ששביתה מהסוג הזה היא חסרת תועלת.
"שביתת אמנות היא הרעיון הכי פחות יעיל להתנגד לטראמפ", כתב מבקר האמנות של ה"גרדיאן" ג'ונתן ג'ונס. "מחאה שכזאת יכולה רק לעזור למשתתפים להרגיש טוב עם עצמם. בואו נודה באמת: אמנות ותרבות הם עניין שולי לחלוטין בחיים האמריקאיים. הניצחון של טראמפ מוכיח את זה. עולם התרבות בהחלט צודק בהזדעזעות שלו מטראמפ, אבל מה הוא באמת יכול לעשות עכשיו? כלום".
בסופו של דבר, כפי שג'ונס צפה, השביתה לא ממש הזיזה למישהו. צעדת הנשים הגדולה תפסה את הכותרות הראשיות ומחאת האמנות המגומגמת נותרה בשולי החדשות של מדורי התרבות.
המאבק הוא המטרה
השביתה הלא מוצלחת במיוחד הציפה שוב לדיון את אחת השאלות השחוקות בעולם האמנות: האם האמנות יכולה לשנות משהו בעולם? האם יש לה כוח חברתי ופוליטי? אמנות ופוליטיקה הם צמד חמד שהלכו יחד מימי המהפכה הצרפתית במאה ה־18 ועד האמנות הפמיניסטית של שנות ה־60־70. בעשור האחרון החיבור בין אמנות לפוליטיקה זכה לעדנה מחודשת בזכות פריחתו של ז'אנר האמנות מבוססת הקהילה, שמשתמש ומערב את הקהילה ביצירת האמנות והופכת אותו לחלק פעיל בה. מה שהתחיל כתופעה שולית בפריפריה האמנותית הפך בעשור האחרון לאחד הטרנדים החמים בסביבה.
אף שהאמנות הפוליטית והקהילתית בפריחה אדירה בכל העולם, מתערוכות במוזיאונים ועד ירידי אמנות יוקרתיים שנהנים להתהדר בהילה מוסרנית, המשוואה של אמנות ואקטיביזם נמצאת בסוג של סתירה פנימית. באופן מסורתי האמנות נחשבת לחסרת תועלת ותכלית ולכן היא גוזרת את האקטיביזם האמנותי לכישלון. אז מה בכל זאת אפשר לעשות? תכירו את הבאזוורד החדשה "ארטיביזם" (Artivism), שילוב בין אמנות לאקטיביזם. התופעה החדשה נשענת על התפיסה שאפשר לחבר בין עשייה אמנותית לאקטיביזם חברתי בדרכים אלטרנטיביות.
כך תיארה המחזאית האמריקאית איב אנסלר, מחברת "מונולוגים מהוואגינה", את המושג בראיון ל"ניו יורק טיימס": "בזמנים מסוכנים שכאלו דרך שלישית לפעולה צפה ועולה, תשוקה שמבעבעת, אנרגיה יצירתית שמגיעה מהלב, מהנשמה ומהדמיון, וכל מטרתה היא מאבק. לא תוקפנות אלא פראות. לא זילות אלא התעמתות. לא הפרה אלא שיבוש. התשוקה הזאת היא הלחם והחמאה של האקטיביזם. ארטיביזם – המקום שבו הגבולות מתמוטטים, הדמיון יוצא לחופשי ושפה חדשה נולדת".
אז במה שונה הארטיביזם מכל אמנות מחאה רגילה? אם לשפוט לפי גל פעולות המחאה האמנותיות האחרונות, נראה שהעשייה הארטיביסטית סובבת בעיקר סביב פעולות ספונטניות מחוץ לממסד האמנותי. רוב אמני הארטיביזם זונחים לחלוטין את האובייקט האמנותי – צילום, פיסול, וידיאו או פרפורמנס – לטובת פעולות והתרחשויות שבמבט ראשון בכלל לא נראות כמו אמנות.
"אני לא בטוח שאמנים זונחים את האובייקט האמנותי", אומר טל בארי, אחד ממייסדי ה-Occupy Museums ובן למשפחה ישראלית לשעבר. "היום, יותר מתמיד, האמנויות מיישרות קו עם האליטה הגלובלית, אבל זאת לא אשמתה של האמנות אלא אשמת הדרך בה אנחנו יוצרים, מציגים, מתדיינים ומטפחים אמנות. הקולקטיב כן מייצר אובייקטים אבל יותר חשוב – הוא מייצר דרכים חדשות לעשייה ולהתבוננות באמנות".
בימים אלו הקולקטיב מציג בביאנלה בוויטני את הפרויקט Debtfair שנוגע באחד הקשיים הגדולים ביותר של סטודנטים בבתי הספר לאמנות – החובות הכבדים שהם צוברים במהלך לימודיהם. חברי הקולקטיב הזמינו אמנים שנמצאים בקשיים כלכליים לשתף את הציבור בחוויותיהם ולהפוך את העבודות שלהם זמינות לציבור. הפרויקט, לדברי בארי "הוא דרך להבין אמנות דרך המציאות הכלכלית וכיצד היא משפיעה על אמנים בארצות הברית. Debtfair הוא קמפיין התנגדות לחובות, אבל הוא גם פלטפורמה אסתטית שמציגה את יצירתם של מאות אמנים".
אחת האמניות שמגדירה את העשייה שלה כאמנות ארטיביסטית היא טניה ברוגרה הקובנית, שלא מפסיקה לעלות לכותרות בשנים האחרונות בגלל המעצרים התכופים שלה. כך למשל, בדצמבר 2014, אחרי שאובמה הודיע על תהליך הנורמליזציה עם קובה, ברוגרה ניסתה לקיים בכיכר העיר בהוואנה את Tatlin’s Whisper #6, פרויקט נודד שבמסגרתו הזמינה אנשים לגשת למיקרופון ולדבר בחופשיות למשך דקה אחת. ברוגרה ומשתתפי הפרויקט נעצרו על ידי המשטרה הקובנית עוד לפני שהגיעו לכיכר לערוך את הפעילות. יותר מאלף אמנים מקובה ומחוץ לה חתמו על עצומה וברוגרה שוחררה אחרי שלושה ימים.
בשנה שעברה יצאה ברוגרה בפרויקט מימון המונים להקמת מכון לארטיביזם בהוואנה שאותו הגדירה כ"פרויקט תרבותי שיסייע כנגד אלימות פוליטית, ייצר מקומות עבודה בשכר הוגן ויקדם את תפקידה של האמנות כסוכנת של שינוי חברתי".
וזה לא הסוף. באוקטובר האחרון הכריזה ברוגרה על החלטתה לרוץ לנשיאות קובה ב־2018, אחרי שהנשיא המכהן ראול קסטרו יפרוש מתפקידו, כפי שהבטיח. אחרי שכמה גבות הורמו בעולם האמנות, התברר שההצהרה של ברוגרה הייתה בכלל פעולת מחאה שביקשה להראות לעולם שממשל האחים קסטרו אולי יגיע לסופו בשנה הבאה אבל לא העריצות הקובנית, שהיא בעצם מדינה בעלת מפלגה אחת ולא דמוקרטיה. "אנחנו רוצים לשנות את תרבות התלונות לתרבות של עשייה. באמצעות האמנות אפשר ליצור מרחב שבו אתה מתנהג בעולם שאתה רוצה שיהיה, ולא בעולם הקיים", היא אמרה לאחרונה בריאיון ל"מיאמי ניו טיימס".
ברוגרה מצליחה לעורר הדים ותמיכה עולמית בזכות המוניטין האמיץ והנחוש שלה שהולך לפניה, אבל אלו דווקא האמנים האנונימיים יותר, ברובם קולקטיבים של אמנים שעובדים יחד, שמצליחים לפרוץ את גבולות האמנות ושאולי באמת יצליחו לשנות משהו בעולם שהולך ונעשה מופרע יותר. קחו לדוגמה את Tomorrow Girls Troop, קולקטיב של אמניות יפניות, סוג של גרילה גירלז אסייתיות, שחובשות על עצמן מסכות פלייבוי ורודות. האמניות האנונימיות לקחו על עצמן את המשימה להיאבק בכל מה שקשור לזכויות הנשים בארצן. חברות הקולקטיב הצליחו לעורר מודעות לחוקי האונס בטוקיו, שלא השתנו מאז תחילת המאה שעברה. באמצעות תהלוכות, הרצאות, מיצגים והקמת ספרייה פמיניסטית אלטרנטיבית, הן הצליחו להביא לשינוי המיוחל בחוקים המיושנים.