אריק אליהו בוקובזה מנפץ סטריאוטיפים על גייז ומזרחיות בתערוכה חדשה
אריק אליהו בוקובזה הוא יהודי, אתאיסט, מזרחי וגיי. בשביל להבריח את כל הזהויות השונות שלו לתוך החלל של בית התפוצות הוא היה צריך לארוז אותן בחזות של ציור נאיבי ופריטי יודאיקה. זה הצליח לו
סבתא ונכד חרדים נעצרים מול ציור של גבר משופם בשמלת כלה. ניכר בהם שהם מבולבלים. "מה זה?", שואל הילד. הסבתא ממלמלת, אינה יודעת מה להשיב. לבסוף נמצא הפתרון: "אה, זה פורים", אומרת הסבתא. נראה שהתשובה מספקת את הילד, והוא אץ להסתכל על התמונה הבאה. הסבתא עוד משתהה מעט. סוג ההשתהות הזה הוא מה שהופך את התערוכה של אֶריק אליהו בוקובזה (51) בבית התפוצות לרדיקלית: "אני בא אל תוך מוזיאון העם היהודי ואני מנכיח את עצמי", מספר בוקובזה. "אני בא ואומר: אני גיי, אני אתאיסט, אני בן סורר. אבל…".
"אבל אני יהודי, מה תעשו לי?".
"בדיוק כך. אני כאן. אני חלק מהמחנה, לא תוציאו אותי. ובואו תראו מה אני חושב על החגים, על המסורת".
וכדי להיות "חלק מהמחנה" אתה מתחפש לאמן נאיבי.
"הציור הנאיבי מושך ומכניס לכאן את אותם הקהלים שאם הייתי אומר להם: בואו נדבר על אתאיזם, הומוסקסואליות ויהדות – הם לא היו באים לראות את התערוכה הזאת".
הקהלים מתקהלים. חיילים, סטודנטים, דתיים, תגליתניקים – כולם נחשפים לציורים המרהיבים ועמוסי המסרים של בוקובזה. חתונות חד מיניות זה עוד כלום – לצדן נראות סוכות דמויות מאחזים חלליים שעליהם מתנוססים דגלי ישראל נטולי מגן דוד או דיוקן של נער גבעות האוחז בגלוי בחץ וקשת, על גבו רובה, על חגורתו רימון יד.
לצד העבודות ב־United Colors of Judaica מוצגים גם פריטי יודאיקה בתוך ויטרינות זכוכית. תשמישי הקדושה נבחרו על ידי בוקובזה עצמו, והם חלק מהתרגיל שלו: "יודאיקה, במיוחד באמנות ישראלית, זו מילת גנאי", הוא מבהיר, "הרי לפי הבועה של האמנות התל אביבית החילונית, אני לא אמור בכלל להתעניין בעולם היהודי. אבל זה לא מרכיב בזהות שלי שאני יכול בכלל להתכחש אליו. אני חי במדינה שהיא דתית־יהודית בהגדרה שלה, וכל מה שאני עושה – אם אני רוצה להתעלם מזה או לא – מושפע מכך".
ככל עבודותיו של בוקובזה, שנולד וגדל באירופה, גם הציורים כאן נוטפי אורנמנטיקה – דוגמאות והדפסים המשמשים כשפת סתרים נוספת: "הריפודים והטפטים והווילונות – זו ההרגשה הסלונית הכבדה שיש לך בתרבות האירופית. בתוך השטיחים והווילונות, שאנחנו לא תמיד שמים אליהם לב כי אנחנו חיים איתם, מסתתרים כל מיני דברים". הוא מצביע על פינות השטיח בעבודה המרכזית בתערוכה, "פמיליה", שהיא למעשה הצבה של שולחן סדר פסח שלצדו כיסאות וצלחות ששימשו את משפחתו.
"הפינות בשטיח צועקות 'יודאיקה', אך הן למעשה הסמל של בית"ר ירושלים. כלומר, העבודה שנקראת 'פמיליה' ומדברת על המשפחה היהודית מכילה גם את 'לה פמיליה' – הארגון הכי גזעני שיש. רציתי שכל העבודה הזו תשב על המחשבה שהבסיס לכל משפחה הוא למעשה גזענות – מהרגע שאתה מגדיר מישהו כשייך למשפחה שלך, מישהו אחר מוצא ממנה והוא כבר שווה פחות".
אולי ישראל אפשרית לאדם כמוך רק כשאתה משתמש בכל אחד מהנרטיבים שלך בנפרד. כלומר, כשהמזרחיות מופרדת מזה שאתה גיי, כשהאתאיזם מופרד מזה שאתה יהודי?
"כל עוד אוכל לומר בחופשיות את מה שאני רוצה אז המקום שלי הוא כאן. אני חושב שהפריבילגיה של אמנות פלסטית היא לדבר בצורה שתמיד תאפשר חופש יחסי. אני לא טקסט. יכול להיות שלתיאטרון יותר קשה, יכול להיות שמה שמגן עליי כרגע הוא שהאמנות הפלסטית מעניינת רק קומץ של אנשים. זה שאתה זניח".
בוקובזה הוא לייט בלומר, רוקח לשעבר שהתפנה לאמנות רק בגיל מאוחר. הוא עלה לישראל מפריז בגיל 6, עם הוריו, יוצאי תוניסיה. הוא אולי אתאיסט מפוכח, אבל הולדתו שלו עצמו, לפי המיתולוגיה המשפחתית, הייתה תוצאה של השתטחות על קברי צדיקים ונבואה של יהודי פלאי שפגשו הוריו – מעמד שזוכה להתייחסות גם בתערוכה. אליהו המיוחל זכה לחינוך הטוב ביותר, כולל שיעורי פסנתר אצל מורה שהתעקשה לקרוא לו "בוקובסקה".
הדמות שעולה מהתערוכה – האינטלקטואל המזרחי בעל החינוך הקלאסי – היא דמות שהולכת ונדחקת מהמרכז של השיח. גם בדיונים על המזרחי החדש נדמה שלא רוצים בו, ב"מזרחי האירופאי" הזה.
"לי בכלל יש בעיה עם ההגדרה 'מזרחי'. המרחק בין תוניס לקזבלנקה הוא בדיוק המרחק על המפה בין תל אביב לפריז, כלומר, אלו שני עולמות שונים לגמרי. מה מחבר אותי עם תימן? מה הקשר בין המזרחיות שלי לבין זו של אייל גולן? אין קשר. כשאני אומר שמוזיקה מזרחית מבחינתי זה לא רמה, אני מדבר על משהו מאוד מוגדר: על המוזיקה הים תיכונית העכשווית. אום כולתום זה לא. אוטומטית יבואו ויגידו שמי שאוהב אום כולתום צריך לאהוב אייל גולן. אצלי בבית, אימא שלי, שהייתה זמרת אופרה, שרה פוצ'יני ואום כולתום. אצלה זה חי יפה ביחד, זה חי טוב".
אתה דווקאיסט.
"יכול להיות שמה שפיתח אצלי את סוג המחשבה הזה הוא שתמיד הייתי במיעוט. למדתי בבליך ברמת גן ובמשך הרבה זמן לא שמתי לב שכולם סביבי הם, נניח, הרבה יותר אשכנזים. רק כשהגעתי לצבא הבנתי שכשמוכרז השם אליהו בוקובזה, וכשמחכים שאותו אליהו בוקובזה יופיע – נבנית מערכת שלמה של ציפיות וסטריאוטיפים ואני לא ממלא אותם. אין לי את הרקע הגיאוגרפי, אני לא בא מנתיבות או שדרות או רמלה או באר שבע; וגם עולם האסוציאטיבי, הפנימי, שונה".
אביו של בוקובזה הוכרז לאחרונה כניצול שואה, וכך, לפי בוקובזה, הוא השיג את מפתח הזהב למועדון המקובלים של החברה הישראלית. "הרבה שומעים בשיח המזרחי החדש, ערספואטיקה וכל אלה, את המרוקאים ואת העירקים. תוניסאים ואלג'יראים את לא שומעת הרבה. אבא שלי גדל מול מלון מז'סיק, ששימש המפקדה של הגסטפו. כשלא היו חדרים במלון הגרמנים לקחו חדרים בבית ממול. כששואלים את אבא שלי מה הזיכרון שלו מהתקופה, הוא אומר: 'אנשים מאוד מנומסים. האהבה שלי למוזיקה קלאסית התחילה שם'. זאת חוויית השואה של אבא שלי, 'ניצול שואה'. התוניסאים, שנאבקו מאוד מאוד שהשם שלהם יהיה כתוב ביד ושם, הבינו שהישראליות היא למעשה אשכנזית ובזה הם רוצים לקחת חלק. בגלל זה אני בא ואומר שההגדרה של הזהות שלי כמזרחי היא גם מאתגרת כלפי התוניסאים. אני בא ואומר בלי בושה 'אני מזרחי', אפילו שכיוצא בליך וחיל המודיעין, בעל תואר אקדמי שמנגן באך – אני יכול להיות היקה המושלם".
United Colors of Judaica, אריק אליהו בוקובזה, בית התפוצות, עד 29.1.2016