בעולם של אמנות מתמסחרת, סיגלית לנדאו מנסה לשמור על ייחוד

"עכשיו תלך לראות סיגלית לנדאו בפומפידו. לא רוצה, לא רוצה", פותח אורי מרק את "סיגלית לנדאו" מ־2014, שיר הלל לאמן המתוסכל שעיניו יוצאות למי שעשה את זה בגדול. אז כן, סיגלית לנדאו היא כבר מזמן שם שני לסיפור הצלחה בינלאומי עם רזומה מפואר שכולל חוץ מהפומפידו תערוכות יחיד ב־ MOMA בניו יורק, ב־KW בברלין ובביאנלה בוונציה. בארץ תוכלו למצוא אותה בימים אלו במקומות קונבנציונליים פחות: בקוביית הפרויקטים הברלינאית "נוימסטר־ברעם" שהתחילה לפעול במתחם התדר היא מציגה את "הברבור מת", תיבת נגינה ילדותית שבנתה בשיתוף מפעל שווייצרי עם טוויסט מדמם בצורת שווארמה מסתובבת. בשבוע שעבר נתלתה בקיר הבורסה בנתיבי איילון, במסגרת פרויקט האמנות של חברת שילוט החוצות ברעם פרסום "כלת מלח VI" – צילום ענקי באורך 44 מטרים מתוך אחד הפרויקטים השאפתניים שלה בשנים האחרונות: לנדאו הטביעה בים המלח שמלה חסידית שחורה, העתק של השמלה שלבשה חנא רובינא בהצגה "הדיבוק". לנדאו ובן זוגה יותם פרום חזרו במשך שלושה חודשים בקיץ 2014 ותיעדו את התהליך ההדרגתי של הצטברות גבישי המלח על השמלה עם דימויים שהפכו לוויראליים בכל העולם.

שיתוף פעולה עם גופים מסחריים וחללי תצוגה קטנים לא ממש מקובל בארץ בקרב אמנים בסדר הגודל של לנדאו. "אני מניחה שלאמנים יש רתיעה כי זה לא הפורמט הרגיל לאמנות, היה צריך להתרגל לרעיון", היא מודה. "אבל לפעמים להגיד כן ולהתנסות לוקח לי פחות אנרגיה מאשר לפתח תיאוריית הימנעות ואז לעולם לא אדע".

את לא מרגישה שישראל קטנה עלייך?

"לצערנו ישראל קטנה לרובנו. לא רק לי קשה לפעול כאן, אבל במקום להתרכז בשלילי אני חייבת לעודד את מי שמצליח ומנסה לעשות דברים".

"כלת מלח VI"

אמנים עדיין נחרדים מהחיבור בין חברות מסחריות לאמנות. למשל, פרויקט הטי־שירטים של קסטרו ומוזיאון תל אביב.

"זה בעייתי בעיניי".

אבל את גם עושה את זה.

"אני לא עושה טי־שירטס. אי אפשר לקנות את מה שעשיתי על הקיר. זה לא מפרסם שום דבר. אין שם שום דבר פרקטי. המצב בכל העולם הוא שמוזיאונים צריכים חסויות ושיתוף פעולה עם חברות גדולות ותאגידים. אני לא נגד שיתופי פעולה. הכל שאלה של איך".

המצב המשברי הזה בטח לא מאפשר לך להציג פה עבודות גדולות כמו פעם.

"אני מאשרת. קשה. אם את שואלת אותי להסבר רציונלי…"

אנסח את זה אחרת – איך זה להתבגר באמנות?

"אני לא יודעת כי לא מניחים לי להתבגר. עדיין מתייחסים אליי כאילו סיימתי בית ספר לאמנות. אני יודעת על הווייה דולרוזה של אמנים יותר מבוגרים ממני וזה לא נראה כל כך טוב. תסתכלי על תומרקין, קדישמן. אלו טרגדיות, לא פחות".

את קדישמן מאשימים שהוא התמכר לכבשים שלו ולכסף שהם הביאו.

"אני לא יודעת, אני רק יודעת שקדישמן עשה את אחד הביתנים הישראליים הכי טובים וחשובים שהיו בוונציה. בכל אופן, גם אם הייתי לפני פתיחה ענקית במוזיאון ישראל הייתי מציגה בתדר. זאת הברקה קונספטואלית – גלריה שיכולה להיות בגודל של קופסת נעליים. אותו דבר לגבי הקיר הענקי בנתיבי איילון, השאלה הבאה שלך היא בטח 'אז למה את פה'. החלטתי להיות פה כדי לזכור את ה־DNA האקזיסטנציאליסטי שלי ויש לי אהבה לכאן. אני יוזמת דברים, לא נחה לרגע, לא מרימה ידיים או חושבת שיש רק שני חללים בארץ".

"הברבור מת"

את חושבת שעולם האמנות בארץ מעריך אותך מספיק?

"נראה לי שכן. לא יודעת, למה?".

כי הביצה חשדנית כלפי כל אמן שמקבל הכרה מחוצה לה.

"בטוח. השאלה שלך היא כמה אתה אמן של עולם האמנות וכמה אתה מתחבר לתרבות הישראלית? הכי חשובה לי זאת אני. אם יש אנשים שמבחינתם מי שמצליח הוא לא הדבר האמיתי, בסדר".

"כלת מלח" היא עוד נדבך ברומן הארוך של לנדאו עם ים המלח. לפני 15 שנים, ב־2003, היא התחילה בעבודת המחקר שהולידה בין היתר את "DeadSee" האיקוני עם הדימוי הבלתי נשכח של פקעת האבטיחים החלזונית שגופה של לנדאו כרוך אחריה. מאז היא חזרה שוב ושוב לים המוות. בשנה האחרונה היא מחלקת את זמנה בין הסטודיו בתל אביב לסטודיואים מתחלפים בצפון ים המלח. אחרי שנים של התעלמות ועצימת עיניים, המודעות הציבורית להרס האקולוגי ההולך ומחמיר בים המלח מתחיל לחלחל ונראה שהוא מפעפע גם לתוך האמנות של לנדאו. אם בתחילת דרכה היא התמקדה בעיקר ביצירת שפת דימויים על זמנית, בשנים האחרונות היא פועלת יותר בתוך הסביבה האקטואלית. היא יזמה למשל הקמת גשר בין הגדה הישראלית לירדנית של ים המלח, אבל בגלל קשיים עם הרשויות הוא יהפוך לאי צף בלב ים. "זה קרה כשרציתי לנסוע לפטרה והבנתי עד כמה זה היה קל לו יכולתי לחצות את הים. הקלדתי עד זוב דם מכתבים לכל מי שאפשר, אבל לא נתנו לי לחצות את הים. גם אי היכולת להתמודד הפכה לאבן דרך משמעותית בסיפורו של המקום".

בימים אלו שוקדת לנדאו על "שנות מלח" – ספר שמתעד את עבודתה האינטנסיבית בים המלח. לספר יש מוציא לאור גרמני אך הוא דורש תקציב גדול, ולכן הסטודיו של לנדאו פונה לקמפיין מימון המונים שיושק לקראת סוף השנה.

"כלת מלח VI" מעל נתיבי איילון

יש אינספור פרשנויות על העבודות שלך – מפמיניזם, דת, פוליטיקה, היסטוריה ואקולוגיה. את מתחברת לכל הפרשנויות האלו?

"אני מרגישה דווקא שהרבה פעמים מבקשים ממני להיות זאת שתפרוט את הדברים, שיש קשר ישיר בין המוטיבציה שלי, בין מה שאני חושבת לבין הקריאה והפרשנות בצד של הצופה. אני בעד קריאה ועיבוד של החוקר או האוצר, אף אחד לא כותב משהו בלי שזה מהדהד אצלו משהו".

נראה לי שים המלח בשבילך הוא כמו המדבר לאמנים האמריקאיים בשנות ה־70. האובססיה לטבע הפראי והבתולי שבו בעת נרמס ונהרס.

"יכול להיות שספגתי את זה כילדה, אבל האמנים האלו השאירו עקבות בטבע, אני לא. אני מתחברת לזה כי זה הדור של ההורים שלי. הייתה להם תפיסה כוללת שהייתה בה תמימות של חזרה אל הטבע".

יימאס לך מתישהו מים המלח?

"המיאוס היה שם מהתחלה וכן, זה קשה עם השנים כי אין לי את אותם כוחות כמו פעם".

"הברבור מת", נוימסטר־ברעם, התדר, דרך יפו 9 תל אביב, עד 2.10; "כלת מלח VI ", בניין הבורסה נתיבי איילון