גיא גולדשטיין עזב הכל כדי להסתגר במגדל עתיק – ומאז ממשיך לטפס

לפני חמש שנים עמד גיא גולדשטיין בצומת דרכים. הוא להטט בין הקריירות שלו כאמן, בסיסט בלהקת נערות ריינס ובעל סטודיו לעיצוב. "היו לי שלוש קריירות שגזלו המון אנרגיה. הגעתי לנקודה שבה הייתי צריך להחליט באיזה כובע אני בוחר", הוא אומר. השינוי הגיע בבת אחת – הוא עזב את גלריית הבית שלו, שלוש, ונסע לניו יורק, ובמקביל נערות ריינס הפסיקה את פעילותה.

"היה פער בין הביקורות המהללות וההשמעות לעומת הכרטיסים שבקושי מכרנו והתקליטים שלא מכרנו בכלל", מסביר גולדשטיין את הסיבה לפירוק הלהקה. "היו לנו הוצאות אסטרונומיות במשך עשר שנים וזה לא הצדיק את עצמו. לרועי (פרייליך – מ"ר) כבר בער להתחיל קריירת סולו ומשהו בינינו לא כל כך עבד ברמה האישית. בלהקה לא יצרתי, אלו היו השירים של רועי. הבנתי שהגיע תורי".

גיא גולדשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)

נראה שההחלטה של גולדשטיין הייתה נכונה – מאז שבחר להשקיע רק באמנות הוא שועט קדימה במהירות: הוא הציג ב־KW בברלין ובתערוכה בביאנלה בוונציה, הוא זכה בפרס קשת לאמנות, והערב (11.1) תיפתח במוזיאון פתח תקווה תערוכת יחיד שלו, שהוא מגדיר כאחת השאפתניות והמקיפות שלו.

במרכז התערוכה ניצב אלבום הסולו החדש שלו, "Memorable Equinox", שנוצר במהלך שהות לאמנים במגדל העוצר בקושנדל שבצפון אירלנד, שאליו הוזמן לפני שנתיים. המגדל בן ה־200 הוא חלל שרכש ביל דראמונד, מנהיג ההרכב המיתולוגי KLF. "אחרי ש־KLF סיימו את דרכם, דראמונד החליט לכתוב מדריך על איך לעשות את להיט הפופ האולטימטיבי. הוא רצה להציב ספר גדול בכתב יד בחלל שאליו מוזיקאים ואמנים יעלו לרגל כדי לקרוא", מסביר גולדשטיין. דראמונד מזמין כל שנה אוצר למגדל, ולפני שנתיים הייתה זו שגית מזמר, שבחרה לתוכנית 21 אמנים ישראלים, בהם גולדשטיין.

בשנה־שנתיים האחרונות יש מבול של מוזיקאים שפונים לאמנות, בהם נועם ענבר וקותימאן. איפה אתה נמצא על הסקאלה הזאת?

"הסיפור שלי קצת שונה. קותימאן הוא לגמרי מוזיקאי ונועם ענבר הוא מוזיקאי אקספרימנטלי יותר. ברגע שהמוזיקה הופכת להיות אקספרימנטלית זה מעניין מאוד את עולם האמנות וזה לגיטימי לחלוטין. אמנם אני מכיר והתחנכתי על מוזיקאים אקספרימנטליים ואמנים שעוסקים בסאונד, אבל זה לא מעניין אותי".

אז אתה לא עושה אמנות סאונד?

"אני לא חושב. אם יש הגדרה לאמנות סאונד, אני לא שם. בלי להעליב אף אחד – האקספרימנט של הצפצוף והיציאה מההרמוניה לא מעניינים אותי ולא מרגישים לי טבעיים. אם זה קורה בדרך, התאונה מעניינת אותי. המוטיבציה שלי לעבודה אחרת לגמרי מאשר המוטיבציה של אמן סאונד".

עבודה של גיא גולדשטיין

אחרי התסכול בנערות ריינס, מה אתה מצפה שיקרה עם אלבום הסולו החדש?

"אני לא מצפה למכירות, אין היום דבר כזה. גם אין לי כוונה לצאת לסיבוב הופעות. שחררתי את האלבום למכירה בלייבל קמע וסינגל לרדיו".

התערוכה החדשה של גולדשטיין כוללת ארבע עבודות שעוסקות בחיבור בין סאונד לדימוי. גולדשטיין נסע לעיירה הקטנה בלי הרבה תכנונים – רק גיטרה אקוסטית שרכש לראשונה שנה לפני כן, בגיל 40, ומכשיר הקלטה. "שגית הכינה אותי לכך שאנחנו לא כל כך רצויים בעיירה, שהיא קתולית ברובה. הקתולים מאוד פרו פלסטינים. הרעיון הראשוני היה להגיע לאנשים בקהילה עם השאלה: מהו רעש עבורך?".

"האווירה במגדל לא פשוטה, זה לא המקום הכי נקי, מסודר ונוח", ממשיך גולדשטיין. "ביל דראמונד הוא אדם קונספטואלי בכל מה שהוא עושה, אני משוכנע שהוא מודע לכך וזה חלק מהעניין. אני בדרך כלל לא מסתדר עם מקומות כאלו, אבל אחרי שבוע לא הרגשתי את זה יותר. אתה יוצא מהמגדל ומטר משם יש הנוף הכי מדהים בעולם. לאט לאט אתה חודר לעומק, יש פער בין הנוף לעובדה שהמקום רווי בדם שעדיין בוער, זאת לא היסטוריה מבחינתם. פניתי לאנשים מעניינים, בין היתר לריימונד, אסיר של הצבא האירי הרפובליקני, שישב 12 שנים בכלא מייז. הוא דעתן ומאוד מעורב בכל מה שקורה פה וזה היה מעניין, הוא סיפק לי מבט אחר על הקונפליקט שלנו".

טוב שיש מגדל מאחוריך. גולדשטיין

המפגשים הפוליטיים האלו לא באים לידי ביטוי בעבודות.

"אני לא מתייחס לפוליטיקה באופן ישיר. הקונפליקט הישראלי־פלסטיני לא נוכח שם בדימויים, אלא דרך השירים והטקסטים, שמהדהדים כל מיני קונפליקטים אחרים".

אתה דורש מהצופה לצלול לעומק כדי להבין את המשמעויות. למה?

"אני רוצה שהצופה יעבור חוויה ויזואלית, פיזית ואודיאלית ולאט לאט ייחשף לעוד רבדים בתיווך של טקסט או שיח. זאת האחריות של הצופה לחפש את הדברים האלו. המקום הישיר פחות מעניין אותי. אני מאמין שבכלים או בשפה שאני מנסה לפתח יש לי יכולת לעשות את הדברים האלו בצורה שהיא מסקרנת ומעניינת".

← גיא גולדשטיין – "פעם אחת, פעמה, שנייה", מוזיאון פתח תקווה, אוצרת: דרורית גור אריה, פתיחה: חמישי (11.1)