האוצר החדש של מוזיאון תל אביב לא מפחד לשעמם אתכם
התערוכה הראשונה של דורון רבינא כאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב מסמנת היפוך מגמה: פחות שואו גרנדיוזי, יותר הרהור שקט ומינימליסטי. האם זה אומר שהמוזיאון יהיה משעמם?
מהי אמנות עכשווית? השאלה הזאת, שנשאלת בשנים האחרונות באופן אובססיבי למדי, ניצבת גם במרכז "בעיות השעה" שנפתחה בשבוע שעבר בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות. עולם האמנות ציפה בדריכות לתערוכה הזאת, שמציינת את תחילת הקדנציה של דורון רבינא כאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב – תפקיד שהוא מונה לו באופן שנוי במחלוקת: לא רק שהוא לא ניגש למכרז כמו שאר האוצרים, הוא גם לא ענה על מרבית הקריטריונים שהציב המוזיאון לתפקיד.
אבל זהו רבינא, שגם היום, בשלהי שנות ה-40 שלו, נחשב לילד הפלא של האמנות הישראלית, אמן אוצר שגדל והתחנך על ברכיהם של גדולי האמנים (משה גרשוני בראשם), חביב הממסד שלא שומר על פאסון ממסדי. רבינא סיים את לימודיו במדרשה ב-1996, תקופת הבום הגדול של האמנות העכשווית הצעירה, ומאז הוא לא מפסיק להיכנס בדלתות הנכונות – עוד בתקופת לימודיו סומן ככוכב והציג בגלריות נחשבות. שנה אחרי שסיים הפך למורה מן המניין במדרשה וזכה בכל פרס אפשרי לאמן צעיר. ב-2001 הוא מונה לאוצר של גלריית המדרשה במשכנה הקודם בדיזנגוף, ושמונה שנים לאחר מכן, בגיל 37, נכנס לנעליו של יאיר גרבוז כמנהל המדרשה.
עוד כתבות מעניינות:
האם העולם עדיין צריך מוזיאונים?
אמנות עכשווית, כפי שהסבירו לי הילדים
מוזיאון ת"א ממשיך להציג עבודות של אמן רוצח
הילה של חתרנות נון קונפורמיסטית מרחפת מעל ראשו של רבינא, אך למעשה הוא תמיד התרווח בתפקידים ממסדיים קונפורמיסטיים לחלוטין. לכן התפקיד החדש שלו כאוצר ראשי של מוזיאון תל אביב, מפתיע ככל שיהיה, תפור למידותיו ו-ודאי ימשוך אליו אש ותשומת לב.
אפשר לחשוב על לא מעט אמנים ואמניות שיכולים לייצג את בעיות השעה באמנות המקומית העכשווית, אבל נראה שרבינא מתרחק מהברור מאליו ומהפקת שואו גרנדיוזי לטובת הרהורים פנים אמנותיים על אוצרות ועל עכשוויות. סביר להניח שעל "בעיות השעה" ידובר עוד רבות – תערוכה מינימליסטית, שקטה, לא ממש מתקשרת ולכאורה רחוקה מאוד מלהיות "תערוכת אמנות עכשווית".
במקום מפגן ראווה של אמנים צעירים ונכונים, כפי שהיה רבינא עצמו לפני 20 שנים, תקבלו מישמש די חריג של אמנים בני דורות שונים – ממיכל הלפמן ואבנר בן גל בני דורו, כמה אמנים צעירים שאין להם ברזומה אפילו תערוכת יחיד אחת משמעותית ולצדם אמני קלאסיקה, בהם אוסקר מישצ'אנינוב, פסל רוסי נשכח שפעל בפריז בתחילת המאה ה-20, וראובן רובין, שבמשך שנים נחשב לאמן דקורציה של מזכרות לתיירים.
רבינא לא מציב עובדות או מנסה להמחיש דרך העבודות את הצייטגייסט, אלא בעיקר שואל שאלות – האם מוזיאון יכול לעצב את רוח הזמן? האם אמנות פוליטית חייבת לתקשר באמצעות דימויים חזותיים או שהיא יכולה להיות גם מופשטת? האם העכשווי הוא בהכרח הצעיר? רבינא הוא אשף של יצירת אווירה ופחות אוצר של אמנים. הוא מזכיר לנו שהאוצרות שלו היא יצירת אמנות לכל דבר, סוג אוצרות שעושה באחרונה קאמבק (צמד האמנים אלמגרין ודראגסט שאצרו את הביאנלה באיסטנבול השנה הם דוגמה מובהקת לכך).
תפקיד השעמום
"בעיות השעה" נפתחת בעבודה יצרית של משה גרשוני, שנפטר בתחילת השנה: "קום התנערה עם חלכה", קורא הציור מ-1983 מתוך המנון הפועלים. רבינא בוחר בגרשוני המת, שנאמר עליו שהיה הצייר הפוליטי האחרון בישראל, לקרוא להתעוררות ולפעולה. "זהו בדיוק הדבר ששאר העבודות בתערוכה לא עושות", כותב רבינא בטקסט התערוכה.
אחת העבודות הבודדות שנחשבת לתקינה מבחינה "עכשווית" היא "Nothing Personal" של כרם נאטור, עבודת וידיאו שעושה אדפטציה מבריקה למיתוס האמן הסובל. אבל היא נותקה מהתערוכה ומוצגת במוזיאון – עוד תרגיל של רבינא להגדיר מחדש את אופני הצפייה והתצוגה במוזיאון.
הוא ממשיך להשתעשע בסוגיות של אוצרות ושל עכשוויות עם שש עבודות הקיר שמוצגות בתערוכה – מצד אחד הן עונות על הגדרת העכשווי כזמני וכבר חלוף (העבודות יוסרו כשהתערוכה תינעל), אבל מצד שני עולה מהן ניחוח ארכאי של אמנות מגויסת ומונומנטים סוציאליסטיים. למשל "סופה 8" של אירית חמו שיצרה ציור תבליטי מאבק, ציבי גבע ששחזר עבודה ישנה שלו בסגנון הקונסטרוקטיביזם הרוסי, וגלעד רטמן שיצר בדיו סצנה מופשטת כאילו נבואית שמתאימה יותר לקירות הכנסייה מאשר המוזיאון.
לפני עשר שנים בדיוק דיבר רבינא בראיון ל-Time Out על הקשר בין צפייה באמנות לשעמום והתייחס לנושא במונחים של "חוסר תכלית או חוסר משמעות של קיום שפוגשים פתאום את הדבר הזה שקוראים לו אמנות ושאמור באופן די מגושם ומלאכותי לייצר תחושה של משמעות או של תוכן". נראה שהשעמום הזה ממלא תפקיד משמעותי בתערוכה הראשונה שלו, ואם לשפוט לפיה, נראה שרבינא כאוצר הראשי מתעתד להוציא מהאמנות את הבידוריות שהשתלטה עליה ולהחזיר דיונים פנים אמנותיים, שאכן עלולים להיות פלצניים ומשעממים.
← "בעיות השעה", ביתן הלנה רובינשטיין, שד' תרס"ט 13 תל אביב, עד 10.3.2018