דרך הבשר: משה גרשוני היה אמן של שינויים – רק החייתיות נותרה קבועה

קרוביו ואוהביו של משה גרשוני יזכרו לו קודם כל את אהבתו הגדולה למוזיקה. "הוא שמע כל סוג של מוזיקה. הוא אהב את הגדולים – מוצרט, בטהובן ושוברט. בזמן האחרון שמענו הרבה מוזיקה מהמאות ה־16 וה־17. הוא לא שמע את המוזיקה במיטה, הוא היה מתיישב בכיסא הגלגלים ומקשיב", מספר חואן חוסה גרסייה פניירו, בן זוגו ב־17 השנים האחרונות, שסעד את גרשוני עד שהלך לעולמו ביום ראשון (22.1).

אבל זהו דימוי ביתי ורך לאמן שהיצירה הסוערת שלו טלטלה את עולם האמנות הישראלי במשך עשורים. "הוא קבע את מסלול החיים שלי ושל עוד כמה אנשים. מי שהיה מקורב אליו היה מושפע מעולם המושגים שלו, מהידע הרחב שלו במוזיקה, בספרות, בפילוסופיה ובאמנות", מוסיפה נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון שהייתה גלריית הבית של גרשוני מאז שנות ה־80.

אמנם גרשוני לא נכנס לקאנון התרבותי כמו אורי ליפשיץ ומנשה קדישמן, שהיו מוכרים וידועים גם מחוץ למעגלי האמנות, אך בתוך עולם האמנות התרומה וההשפעה שלו היא עצומה – גם בקרב דור האמנים הצעיר של היום שאוהבים להאשים אותו בבורות היסטורית. גרשוני נולד בתל אביב ב־1936 ומאז שסיים את לימודיו במכון אבני הפך לדמות מרכזית בהתפתחותה של האמנות הישראלית הצעירה, בייחוד בהתבססותה של האמנות הפוליטית בארץ.

"לילות ירושלים", 1985

גרשוני היה יוצר חושני, מלא תשוקה ותעוזה, אבל לא במובן הפרובוקטיבי של המילה. בעולם אמנות שנשלט על ידי גברי אלפא שיצרו פיסול כבד וכוחני, הלך גרשוני בדרך שלו. בסוף שנות ה־70, כשהוא כבר בשנות ה־40 שלו, הוא עבר משבר אישי ובסופו יצא מהארון. "הוא עזב את הבית, גילה את ההומוסקסואליות שלו, והאמנות שלו הייתה מאז פשרות", אומר ההיסטוריון, האוצר ומבקר האמנות גדעון עפרת, שהכיר אותו בתחילת שנות ה־70 כשהשניים לימדו בבצלאל. "בסוף שנות ה־70, אחרי השינוי שלו, נפגשנו מדי פעם בגלריית גבעון. הוא היה מנשק אותי רטוב על הפה. איש חכם, מלא אהבה ורגש. לא חדלתי לכתוב על יצירתו".

היציאה מהארון של גרשוני סימנה את לידתו השנייה – לידה אמנותית ואישית. הוא עבר מפיסול מינימליסטי אוונגרדי, הבון טון של התקופה, למיצבים תיאטרליים ששיאם בתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב־1980, שבו הפך את הביתן הישראלי לזירה מדממת ויצרית של הפרשות, ריקבון וצבע אדום דם. בשנות ה־80 עברה היצירה שלו אבולוציה נוספת כשהוא פנה לציור – מדיום לא פופולרי כל כך באותה התקופה. הציור של גרשוני היה אקספרסיבי, כועס וחייתי, "ציורים אנאליים, כתמי דם אותם צייר על ארבע", מציין עפרת.

"שלום חייל, מה שלומך", 1980

את הציור הגופני חיבר גרשוני לשפת סימנים מתריסה וגועשת, שילובי כלאיים כמעט בלתי אפשריים בין צלבי קרס, מגני דוד, רקפות, טקסטים תנ"כיים ומסרים פוליטיים. "הוא חיפש כל הזמן את הזהות הפרטית שלו ביחס לכולנו", אומרת גבעון. "אני חושבת שהוא המציא חילוניות חדשה. הייתה בו אלוהות, אבל לא מיסטית, אלא כזו שבאה מהזיכוך של הדברים. הוא הצליח לזכך הכל, בעיקר את הקיום. הוא לא פחד משום דבר. הוא טיפל בשואה, בבעיה הפלסטינית. שום דבר לא נעלם מעיניו. היריעה שלו הייתה רחבה מאוד".

ב־1978, רגע לפני המהפך הגדול שלו והמעבר לציור, מצא את עצמו גרשוני מוביל את מרד הסטודנטים המפורסם בבצלאל. "הוא לא האמין בשיעורי ציור בתקופה רדיקלית כל כך מבחינה פוליטית. הוא התרעם על הדיבורים על אמנות ופוליטיקה במקום לעשות פוליטיקה. זה גרשוני של ההקצנה הפוליטית", אומר עפרת.

בשבוע שעבר הלך לעולמו גם יוסל ברגנר, אמן קלאסי אחר שלא הצליח להותיר חותם עמוק על האמנות הישראלית כמו גרשוני. מה צריך לעשות כדי לשמר את מורשתו של אמן?

"גרשוני כבש את מקומו בעצמו. הוא כבר קלאסיקה ישראלית. לא צריך לדאוג למורשתו של גרשוני, היא דואגת לעצמה. היא לא תיעלם מהתודעה. על יוסל ברגנר אני מדבר גבוה מאוד, אבל הוא שנוי במחלוקת כי הוא לא היה באוונגרד, להבדיל מגרשוני שעולם האמנות הריע לו".

נעמי גבעון מספרת שבשלוש השנים האחרונות מיעט גרשוני לצייר בגלל מחלת הפרקינסון שהחמירה. "הוא עוד המשיך לצייר אבל את העבודות האחרונות שלו לא נוציא. העבודות המושלמות שלו הן עד לפני שלוש־ארבע שנים. הוא היה פנומן, ואני לא אומרת את זה במובן מיסטי".

בהכנת הכתבה השתתף עדי סמריאס

עבודות של משה גרשוני מוצגות כיום בתערוכה הקבוצתית "ישו: זה האיש", מוזיאון ישראל, דרך רופין 11 ירושלים