מקרה הרצח של שען פדופיל מברלין הפך לתערוכת "פשע אמיתי"

הפרשה הביזארית, שהתרחשה בברלין האפלה של שנות ה-30, הופכת לסיפור פמיניסטי בתערוכה "המשפט" של רונית פורת. "פשע אמיתי" – לא רק בטלוויזיה

מתוך "המשפט" של רונית פורת
מתוך "המשפט" של רונית פורת
24 באפריל 2018

ברלין של שנות ה-30 הייתה מקום אפל, רוחש זימה ופשע. האובססיה לסקס ולאלימות מינית שלטה והפשע המאורגן חגג. ב-1931 זעזע מקרה רצח ביזארי את העיר וחשף את ממדי ההפקרות: נערה בת 16 בשם לישן ניומן שכנעה את בן זוגה לרצוח את פריץ אולבריך, שען מזדקן בן 57. עד מהרה התגלה שהפושעת הייתה בעצם קורבן של הנרצח, שבמשך שנים ניהל בחדר האחורי של חנות השעונים שלו סטודיו לצילום פורנו חובבים. הוא אסף אליו יותר מאלף נערות שהצטלמו בשבילו בתנוחות ארוטיות וסחר בתצלומים.

אל תוך הקרביים הפרוורטיים האלו צוללת רונית פורת בטרילוגיית התערוכות שלה, שהאחרונה בהן נפתחה לפני שבועיים במוזיאון תל אביב. כמו לא מעט צלמים בני דורה, גם פורת מרבה לעסוק בפרקטיקות של ארכיונאות – היא אספה ומיינה אינספור חומרים ודימויים מהאינטרנט, ממגזינים ומספרי היסטוריה, חלקם קשורים למקרה ואחרים נקשרים אליו אסוציאטיבית, ויצרה מעין קטלוג צילומי בשלושה פרקים, פרשנות שלה למקרה הרצח ולסיפורה של ניומן, כשהיא נעה בין הפרטי לציבורי, המקצועני לחובבני, ובין העין המציצנית למתעדת.

מתוך "המשפט" של רונית פורת
מתוך "המשפט" של רונית פורת

עוד כתבות מעניינות:
פלייליסט השראה: 41 אמנים מגלים מה מתנגן להם בסטודיו
האמנית האיראנית שחודרת לישראל בעזרת מדפסת תלת-מימד
וויל פרל אומר את מה שכולם חושבים על אמנות עכשווית

כמו אמנים אחרים שפונים לתיעוד ארכיונאי, גם פורת עוסקת בסיפורים נשכחים מההיסטוריה, במקרה שלה – רפובליקת ויימאר הדקדנטית, שהייתה גם תור הזהב של הצילום הגרמני (בייחוד הפוטומונטאז'). טרילוגיית התערוכות, שהראשונה בהן הוצגה בגלריה אינדי לפני שנתיים והשנייה במוזיאון הרצליה בשנה שעברה, לא רק מעלה מן האוב סיפורים נשכחים מההיסטוריה אלא גם פונה לחקר ולניתוח פשעים, שדרכם פורת מייצרת מערך חדש של ידע. דרך התחקות אחר הרצח ושימוש בכלים בלשיים ופורנזיים של תיעוד, איסוף ופרשנות, היא מייצרת ללישן ניומן היסטוריה חדשה, לא בתור רוצחת סדיסטית אלא כפמיניסטית שהתקוממה נגד ניצול וסירבה להיות קורבן.

התערוכות הקודמות הציגו את הסיפור של ניומן ואת מקרה הרצח, ובתערוכה שנועלת את הטרילוגיה, “המשפט", פורת מעמידה סוג של בית דין חזותי ומטילה את האשמה על מנגנוני הכוח והשליטה שגזרו על ניומן תווית של פושעת רצחנית. בתערוכה החדשה פורת מתרחקת מהאלמנטים הקינקיים של הסיפור, שאפיינו את שתי התערוכות הקודמות, ומתמקדת בבניית מערך כאילו משפטי של עדויות והוכחות. במרכז החלל היא הציבה מעין מתקן פיפ שואו שמשחזר את הסטודיו של אולבריך (מתקן דומה היא בנתה גם במוזיאון הרצליה) ועל הקירות היא הציבה פוטומונטאז'ים, בין היתר בהשראת יצירות של אמניות התקופה פורצות הדרך כמו האנה הך ומילי סטגר, שכמה שנים מאוחר יותר הגדיר אותן המשטר הנאצי בתור אמנות מנוונת. פורת משתמשת בדימויים שלהן באופן אסוציאטיבי: היא חותכת, קורעת, מרכיבה מחדש ומשנה אותן ואת משמעותן. הצילומים נתלו על הקיר בתפזורת עם פוש פינס כמו לוח ראיות, ולצדם משפטים שנכתבו בעיפרון על הקירות כגון “מבחינתנו זאת הייתה אהבה" ו"כולם אמרו שהוא היה איש טוב".

מתוך "המשפט" של רונית פורת
מתוך "המשפט" של רונית פורת

התערוכה השלישית בטרילוגיה אמנם לא משתווה בעוצמתה לקודמותיה, היא יותר פואטית ועדינה, אבל היא בכל זאת ממצבת את פורת כאמנית מרתקת וחשובה. דרך פרקטיקות בלשיות ופורנזיות פורת לא רק משכתבת את ההיסטוריה, אלא גם מראה שהאמת היא הפכפכה, חמקמקה ומשתנה, ממש כמו סדרות ה"פשע אמיתי" ששוטפות את המסך.

← רונית פורת – “המשפט“, מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד ה-1.9