העיר הזאת: האוצר יהונתן ה' משעל על סיורים מודרכים ותרבות מתה

בעיר, כמו בקיום כולו, יש מעט מאוד פינות מסתור או הפתעות. בשביל למצוא אותן צריך מדריך שיודע לאן ללכת. לפעמים, מדריך כזה לא ייקח אותך דווקא לסמטה זעירה המוכרת ליודעי ח"ן, אלא ממש לעין הסערה – המקום היחיד שבו באמת יש שקט. עין הסערה שלנו היא הקומה ה־12 בבית העירייה. יהונתן ה' משעל הציע שניפגש שם, והמיקום אכן מושלם: ספות עור, מיזוג חרישי, שומר אחד בלבד, נוף של עיר אפורה באחד מימי הגשם המוזרים של חודש מאי, אדריכלות מקומית מיושנת. משעל הוא אכן מדריך. בשנים האחרונות הוא מתהלך בעיר במסגרת CTLV, קבוצה שמקיימת סיורים אלטרנטיביים בעיר שאינה רק לבנה, כולל מסע אופניים בן שבעה קילומטרים במתחם התחנה המרכזית הישנה.

משעל הוא גם חוקר עירוני, משוטט מקצועי, יזם קהילתי, אמן, אוצר, כותב ומרצה. החוט המקשר בין כל תחומי פעילותו של משעל הוא היחסים בין המרחב האורבני לאמנות. ביוני הקרוב ייפתח הקורס הראשון בבית ספר חדש לאמנות בשם (NVA (New View Arts שמשעל עומד בראשו. אם כי ככל הנראה הוא לא עומד מאחורי המילה "עומד" ואולי גם לא מאחורי המילה "בראשו".

למה אנחנו צריכים עוד בית ספר לאמנות?

"כמו בשאר האספקטים של התפיסה העירונית שלי, חשבתי שיהיה נכון שאמנות תילמד דרך החיים ולא דרך הדיבור עליה. אם יש לאמנים שונים סטודיואים בכל העיר, אין סיבה שתלמידים ילמדו אמנות בבית ספר מרוחק וסגור. למה להביא לשם את כל המורים והתלמידים, אם אפשר ללכת לסטודיואים וללמוד?".

יהונתן ה' משעל. צילום: יולי גורודינסקי

אז אתה עדיין שואף לרכז את כולם במקום אחד, אבל בתל אביב ולא בכפר סבא או בירושלים?

"אין בכלל מקום, מבטלים את המקום. אין מרכז, אין מבנה, אין לוגיסטיקה של מבנה, אין שיקולים של מיקום פיזי, ודווקא כתוצאה מזה התכנים שנלמדים רלוונטיים יותר לסביבה שבה הם נלמדים".

אבל הניתוק – אותה ישיבה בחדר חשוך וצפייה בשקופיות של יצירות מהמאה ה־19 – הוא משהו טוב לאמנות, הוא מעניק לתלמידים השראה ממקומות וזמנים רחוקים, לא יומיומיים.

"אם רוצים לדבר על ניתוק אפשר להכניס את זה לתוכנית הלימודים. אומרים שאי אפשר לדבר על המאה ה־19 בתוך העיר, כי האקספרסיוניסטים ישבו אז על גדות הסיין? אז בואו ניסע לפארק הירקון או לחצבני ושם נלמד על האקספרסיוניזם של המאה ה־19. כך נכריח את התוכן להיות רלוונטי למקום הלימוד".

אבל מספיקים עטיפה אחת של במבה, טמפרטורה גבוהה מדי וכמה יתושים, ואתה כבר לא על הסיין.

"העניין הפיזי אכן משמעותי מאוד, אבל לימודים מתקיימים תמיד באותו פורמט: שיעור על המאה ה־19 הוא שעתיים וכך גם שיעור ציור ורישום, וזה נורא מודרניסטי ומיושן. גם הוראה פרונטלית היא כבר מזמן לא רלוונטית. במסגרת אחד המחקרים שאני הכי אוהב הביאו החוקרים מחשבים לכפרים נידחים בהודו. בכפרים האלה לא היו מורים והילדים לא ידעו קרוא וכתוב. תוך שישה חודשים הילדים לימדו את עצמם לקרוא ולכתוב בעזרת המחשב, בעקומת למידה גבוהה יותר מזו שמוצאים בבתי הספר. כלומר, אנשים יודעים ללמוד, ובית ספר – וזו כבר פרשנות שלי למחקר – הוא מערכת שנועדה לקיים את עצמה ולשלם כסף למורים. הוראה פרונטלית היא חלק מהמנגנון שנועד לקחת מאנשים את הכוח ללמוד לבד, ואכן אנחנו רואים שאנשים פחות מצליחים לעשות את זה. גם בסיורים שאני עורך בעיר זה קורה: אנשים מבקשים ממני סיור בשכונת שפירא, אז אני אומר להם: 'אתם לא צריכים אותי. קחו מפה, תקראו בוויקיפדיה ותלכו לדבר עם אנשים', והם עונים: 'לא, לא, אנחנו רוצים סיור בשפירא. אנחנו רוצים את התיווך'. קשה לאנשים לעשות דברים לבד".

אבל ההדרכה מעניקה חוויה שלמה ורציפה. עדיף לשלוף טלפון כל דקה כדי להיכנס לוויקיפדיה? "חדווה, תעשי רגע גוגל על שלום שבזי". זה מתיש.

"אני חושב שזה מרתק, כי ככה יש יותר מקום לטעויות. הסיור המודרך הופך לחוויה כמו קרקס: 'שכונת שפירא – תשעשעי אותי עכשיו', וזה חבל, כי שכונת שפירא לא משעשעת. אולי היא גם משעשעת, אבל בעיקר לא. וכשנכנסים למקום ומתמודדים ישירות עם המורכבות שבו – זה נוגע בחוויה הפיזית ובחוויה הרגשית".

יהונתן ה' משעל. צילום: יולי גורודינסקי

באוקטובר יתחיל בית הספר של משעל לפעול במתכונת כמעט מלאה, בהשתתפות נציגים בולטים של הדור הצעיר בתיאוריה ובאמנות.

"השיח המשמעותי באמנות מתקיים עכשיו", אומר משעלי, "בקרב אנשים מהדור שלי שאין להם תקנים באקדמיה. מעיין שלף תעביר קורס באוצרות, ניסן אלמוג ומעין אמיר ינחו קורסים בעירוניות. עברי באומגרטן, שמארגן את פסטיבל 'מנורת לילה' בנווה שאנן, ידבר על קולנוע לצד קולנועניות צעירות כמו תמי ליברמן. ייפתח קורס צילום שבמסגרתו תהיה סדנת דאגרוטיפ – צורת הצילום העתיקה, עם פיתוח על לוחות נחושת. אנחנו מציעים שילוב בין מסורות ישנות שאין אליהן כל כך גישה, לצד שיח מתקדם ברמה האקדמית. ישנם טקסטים עכשוויים שעוד לא הגיעו לאקדמיה, כי עד שהטקסט עובר את כל הפילטרים ומגיע לתלמידים עובר הרבה זמן. חשוב לומר שאין בתוכנית הקורסים לא ציור ולא פיסול".

למה, כי אלו אמנויות ״מתות״?

"ההפך. ציור ופיסול הם המיינסטרים של האמנות כבר 1,000 שנה. כל הניסיונות להרוג את הציור והפיסול לא צלחו, הן ה־אמנויות. לכן לא מעניין אותי להתעסק בהן, למרות שההשפעה שלהן על שאר האמנויות משמעותית מאוד. זה כמו לבחור לדבר על שוויון לנשים או על זכויות לפלסטינים – על פי רוב לא מדברים על זה ולכן צריך לתת לזה מקום. את האג'נדה הימנית־שמרנית שכבר קיימת בעולם מקדמת דנא לא צריך לקדם".

קראת עכשיו לציור ולפיסול גזענות ובערות?

"לא, קראתי להם חיטה וסוסים".

באג במערכת

יהונתן (על שם יוני נתניהו), ה' (קיצור של הראל, על שם החטיבה) משעל (38) נולד וגדל בשיקגו. בגיל 6 אימא שלו, ששמעה יותר מדי "יושב בסן פרנסיסקו על המים", החזירה את המשפחה לארץ. את היזמות והאידיאולוגיה הוא ירש כנראה מהוריו, שבחרו להקים עם שובם יישוב קהילתי דתי־חילוני בגליל בשם אשחר, שמשעל גר בו עד גיל 17. את האהבה לערים קיבל, סביר להניח, מבהיית יתר בטרשים ובטקסטורות שונות של כלום. משעל המשיך במסלול מחייב בגרעין ובמגורים בקומונה עצמאית בקריית שלום ובלימודים בכל מוסד אקדמי אפשרי: "מערכות לא יודעות איך להתייחס אליי, לא מבינות מה אני עושה שם ולמה. תמיד חושבים שאני בא ממקום ביקורתי, ואני לא. פשוט יש לי מחשבות ואני אומר אותן".

בימים אלו מוצגת תערוכה בשם המשמין "קרמשניט", שאצר משעל לאמנים ערן ענבר וענת מעוז, בגלריה הכי מגניבה בעיר – משונע. החלל של משונע ברחוב הרצל, שהיה בעבר חנות רהיטים, מתאים לאירוח אובייקטים וציורים של "תרבות שכבר לא קיימת כתרבות. בעיקר תרבות אירופית משנות ה־30: ויטרינות עם פורצלנים, כלי הגשה מסוימים, דברים כמו שהם צריכים להיות".

לפעמים נראה שכל מה שנותר לאמנות לעשות הוא לסדר דברים מחדש.

"האתגר של האמנות הוא הרבה יותר גדול מכך. אמנות צריכה לשנות את העולם. לא במובן ההיפי של שנות ה־60, אלא לא לתת לעולם אפשרות להישאר כפי שהוא. אם אמנות מספיק חזקה, מי שמסתכל עליה לא יכול להמשיך לחיות את חייו כפי שהוא חי עד כה".

קרמשניט ערן ענבר וענת מעוז, גלריה משונע, עד 13.6