הצלם דן חיימוביץ' נרתע מפורנוגרפיה של העוני. ריאיון

המנוע היצירתי של דן חיימוביץ', העומד להציג שתי סדרות צילום חדשות בתערוכת "עדות מקומית", הוא עוולות חברתיות מקומיות, כך שלא חסר לו על מה להביט מבעד למצלמה

דן חיימוביץ'. צילום: שירה חיימוביץ'
דן חיימוביץ'. צילום: שירה חיימוביץ'
10 בדצמבר 2015

"קשה לי נורא לראות עוולות, דברים שלא עובדים כמו שצריך, התעמרות באנשים. כשאני רואה את הדברים אני מגיב. הדרך שלי להגיב היא דרך הדימויים", אומר דן חיימוביץ' שיציג השנה שתי סדרות מאלפות ב"עדות מקומית", התערוכה האזורית לצילומי עיתונות הנערכת זו השנה ה־13. בשנתיים האחרונות חיימוביץ' גרף שני מקומות ראשונים בתערוכה – על סדרת דיוקנאות של עובדי קבלן ושל דרי מאהל ארלוזורוב – ואת המקום השלישי על תיעוד הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב. גם השנה יציג סדרות חברתיות באופיין שמאירות את אזורי הספר של החברה הישראלית. חיימוביץ' חזר לצילום רק לפני כמה שנים, אחרי שערק לטובת סיבובים בהיי־טק ובטלוויזיה.

"מה ששאב אותי בחזרה לצילום הדוקומנטרי והחברתי הייתה המחאה של 2011, שהחזירה אותי לרחוב וחיברה אותי חזרה לשורשים שלי, לעולם שבו צמחתי כשהתחלתי לצלם".

מה במחאה משך אותך כצלם?

"התחלתי להיות פעיל חברתי עוד טרם המחאה בשכונה שאני חי בה, בבית הספר של הילדים. המחאה התחברה לי לתחושה שהמקום שאנחנו חיים בו הולך לכיוונים לא טובים. התחברתי מאוד למאהל נורדאו עם זוגתי. ארגנו שם הרבה מאוד הרצאות ובעצם דרך זה התחלתי לחזור באופן חזק לעולם הצילום הדוקומנטרי. עד אז כמעט 15 שנה לא צילמתי. צילום הוא שפה שאני דובר אבל לא דיברתי אותה הרבה מאוד שנים, וכשלא מדברים שפה שוכחים מילים, שוכחים איך לבנות משפט ובטח ובטח איך לספר סיפור. המחאה אפשרה לי לחדד שוב את השפה הזו".

כיום חיימוביץ' הוא צלם "במשרה מלאה", אם כי אין לו בדיוק משרה. הוא נמנע מעבודה מול גופי תקשורת ושומר על חירותו כיוצר: "אתמול, למשל, הלכתי לצלם את הלוויה של יוסי שריד. לא כי מישהו ביקש ממני אלא כי זה חלק ממה שקורה פה. היתרון שלי כצלם שבא בלי שנושפים לו בעורף, הוא שאני יותר מרוכז במה שאני עושה, לא כמו החברים שעומדים עם הטלפון הנייד והעורך לוחץ עליהם, 'תעביר לי, תעביר לי'".

הפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין. צילום: דן חיימוביץ'
הפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין. צילום: דן חיימוביץ'

ומה הביא אותך למעורבות חברתית?

"כשמתבגרים, הופכים להיות – או לפחות אני – אדם יותר קשוב, יותר מעורב ויותר אכפתי למה שקורה כאן. קשה לי להתנתק – לכבות את הרדיו, לא לקרוא עיתון, לעסוק בעניינים אסקפיסטיים. ישראל היא מקום שחשוב לי ושאני רוצה שיהיה בו טוב. כשאני מביא דימוי של חסר בית ואני מצלם אותו על רקע ניטרלי במאהל, אני עושה את זה כדי לספר את הסיפור שלו וכדי לספר את הסיפור שלנו כחברה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות האלו: למה הם חיים פה בלב תל אביב ולאף אחד לא אכפת?".

אתה לא מפחד מאסתטיזציה של מושאי הצילום שלך?

"נכון שיש אסתטיזציה, ואם אנחנו הולכים לאקסטרים זה יכול אפילו להגיע לפורנוגרפיה של העוני. אני מאוד משתדל לא להגיע למקומות האלה. אלה שאלות שהדירו שינה מעיניי, בעיקר כשהייתי חוזר בלילה הביתה, מהמפגשים עם דרי מאהל נמיר. מצד שני אני מרגיש חובה לספר את הסיפור הזה. אני באופן אישי משתדל לא ליצור פורנוגרפיה של עוני, ולכן, למשל, בפורטרטים התעקשתי לא להעמיד אותם בתוך העוני שלהם אלא כאנשים רגילים לגמרי, על רקע ניטרלי".

אולי "האחר" פשוט מצטלם טוב? חבל כביסה מרוט תמיד ייראה טוב על רקע של גורדי שחקים.

"זאת המציאות. הכביסה שם וגורדי השחקים שם. אני לא בונה סיטואציות, אני לא מביים דברים, אלא מביא את הסיפור כפי שהוא. ואני לא תמיד עוסק רק בפרויקטים מהסוג הזה. נכון שהצילום החברתי זה חלק גדול, כי שם נמצא חלק גדול מהעוולות והבעיות, אבל התיעוד של המחאה, למשל, לא עסק בעוני אלא עסק באנשים ובאקט המחאה עצמו".

הפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין. צילום: דן חיימוביץ'
הפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין. צילום: דן חיימוביץ'

גם אחותך, מיקי חיימוביץ', עוסקת בשנים האחרונות יותר ויותר בנושאים חברתיים.

"אני לא אקח על זה את הקרדיט, אבל הדברים שאני עוסק בהם בשנים האחרונות והעובדה שאני ממש מושקע בעולם הזה השפיעו עליה. אני מספר לה על ילדי הפליטים שגורשו ועל נושאים רבים שאני נוגע בהם, ובסופו של דבר היא מטפלת בהם. שנינו באים עם זה מהבית. אבא שלנו אמנם לא היה פעיל חברתי מרכזי ולא ארגן מאבקים, אבל הוא היה אדם חברי במובן הפשוט. אדם טוב ומקסים שתמיד היה מוכן לעזור בדרכו למי שרק ביקש. הוא האכיל חתולים והתנדב במשטרת התנועה. אני חושב שזה משהו שחלחל ונשאר אצלנו, גם אצלי וגם אצל מיקי. יש לשנינו קושי מאוד גדול לקבל חוסר צדק ועוולות, אותי זה פשוט מפוצץ".

מה מקומו של צילום מונומנטלי בעידן של הצפת דימויים?

"קשה מאוד היום ליצור דימוי מונומנטלי שנשאר עם אנשים, שהם רואים אותו והולכים איתו הלאה. ההיצף המטורף של הדימויים שאנחנו חיים בו יוצר המון רעש בעבודה שלנו כצלמים ומסיט הרבה מתשומת הלב שלנו. אני משתדל בעיקר לראות דברים ולשכוח אותם אחרי זה".