שלום נעורים, היוש מצלמה: נשיות תל אביבית בתמונות

בחודש אוקטובר כבר מתחילים להרגיש את סופה ההולך והקרב של השנה האזרחית. החל מאמצע נובמבר יחלו למלא את עמודי המגזינים המודפסים או הוירטואליים סיכומי השנה, ושנת 2014 הייתה אחת כזו שיהיה הרבה מה לכתוב עליה, ולמרבה הצער היא כוללת גם לא מעט רגעים שנרצה לשכוח. ולמרות זאת, הסיכומים שיתמקדו במגמות הפופולריות והחדשות החיוביות של השנה יכתירו את 2014, כפי שכבר לא מעט גופי תקשורת העוסקים בתרבות הפופולרית עשו מתחילת השנה, כ"The year of the Girl". תרגום ההגדרה הזו לעברית הוא חמקמק ונתון לפרשנות: על פניה מדובר ב"שנת הבנות", או בשנת "המין הנשי" – אך למעשה לא ברור אם Girl מתייחס לבחורה, לאישה, לנערה או לילדה. המאבק התרגומי הזה מעיד על ז'אנר חדש של פמיניזם שאולי לא צמח השנה אך בהחלט הפך לנושא עניין תקשורתי מרכזי, שהניב דיונים ותגובות וגם גל חדש של יוצרות. היוצרות הללו עוסקות במרחב החמקמק שבין שנות הנערות וההתבגרות לבגרות, תוך התייחסות למשמעות של דימוי גוף, ביטוי אישי, הצלחה ויופי.

כל הצילומים: מתוך הספר "Israeli Girls" (צילום: דפי הגאי)

אחת מהיוצרות האלו, שמבקשות ללכוד את הקסם והמורכבות שבתקופה הזו מנקודת מבט נשית ועבור בנות שכמותה, היא דפי הגאי (29), צלמת תל אביבית שהספר הראשון שלה "Israeli Girls" ראה החודש אור בהוצאת Art and Paper Edition והושק בשבוע שעבר ביריד NY Art Book Fair. הספר, שמציג סוג של מציאות מהולה בפנטזיה על נעורים ועל התפתחות של נשיות צעירה בפרברי תל אביב, לא היה נוצר לולא התקופה שהעבירה הגאי בניו יורק, שאליה עברה כמה חודשים לאחר שסיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון. "זה היה כמו שלב הנחת יסודות והבנה של השטח שאני רוצה לפעול בו. אחרי שנה חזרתי ספוגה בהשראות ובהשפעות והייתי להוטה ליישם את זה בסביבה שבה אני נמצאת", מספרת הגאי, "רציתי להתעסק עם אלמנטים ישראליים ובעיקר לייצר אימג' של בנות שגדלות ומתבגרות בישראל, משהו שימשיך את הקו שהתחלתי להתמקד בו בעבודות שלי – חקר המיניות הנשית ותהליך ההתבגרות לתוך הדבר זה. רציתי לחזור אחורה לתקופה שבה אני גדלתי בישראל, ברמת השרון, וגם לתקופה שהעברתי בפילדלפיה עם המשפחה שלי, שנוסף לסרטי הנעורים שבהם צפיתי בניינטיז, הוסיפה לחוויות שלי עוד ממד של כמיהה לפרבריות, לנוסטלגיה מסוימת שהיא קצת משם ובעיקר מכאן".

דפי הגאי

הגאי החלה את הפרויקט כפנזין ולשם הליהוק הראשוני חזרה לתיכון נעוריה, אלון. החוברת הראשונה גררה התעניינות מיידית והתמונות זכו לשיתוף נרחב ברשת, שלה היא חבה חלק ניכר מההצלחה של הפרויקט. לדבריה, הרשת היא גם מקור ההצלחה של הגל הפמיניסטי החדש בכלל: "בלי האינטרנט לא היו נוצרים הקשרים שסללו את הדרך, הפרויקט הספציפי הזה וכן שיתופי פעולה נוספים עם צלמות מרחבי עולם. היום את לא תלויה יותר בבעלי הכוח כדי להשפיע. כל אחת יכולה לפתוח בלוג ולחלוק את עבודותיה ברשתות חברתיות, בטאמבלר. התגובה החיובית והעניין ביצירה מעצימה את קהל העוקבות, והחופש הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות לעוצמה של המהפכה הנשית הצעירה הזו".

ההצעה להרחיב את הפנזין לספר הגיעה במפגש עם המו"ל ביריד ספרי האמנות של לוס אנג'לס, מפגש שאחריו חזרה הגאי לארץ לקיץ של עבודה מאומצת. בזמן העבודה על הספר היא הרחיבה את קשת המצולמות גם לבנות באמצע שנות ה־20 לחייהן, וכן לדמויות מוכרות בעיר, כמו שירה אפרתי ועומר גולדמן; "מכיוון שזה לא פרויקט דוקומנטרי אלא ניסיון לייצר דימוי מסוים, היה חשוב לי למתוח את גבולות מושג ההתבגרות. חיפשתי בנות שהזכירו לי אותי ואת חברותיי, וכאלה שיכלו להעביר את המסר של שליטה בגוף שלך ובמיניות שלך. זאת כדי לתעד תרבות של בנות שקיימת בארץ ונוטים להתעלם ממנה. שירה היא בחורה שמתעניינת ומקדמת פמיניזם והיה לי חשוב שהיא תשתתף בפרויקט הזה ,וגם לשלב בו בנות שמעוררות עניין ומשמשןת מודל הזדהות חיובי".

עם זאת, הגאי מודעת לקושי שביצירת דימויים חיוביים ביחס לישראל בעולם, בעיקר בעקבות אירועי הקיץ האחרון: "התגובות היו בעיקרן טובות אך הגיעו גם אמירות קשות. בכתבה שפורסמה על הספר בגרסה הדיגיטלית של מגזין "דייזד אנד קונפיוזד" טוקבסטים תהו למה לא צילמתי נערות פלסטיניות על רקע ההריסות בעזה או העירו שהם שמחים שהנערות הללו יכולות ליהנות מהחיים ולשבת בבריכה בזמן שאחרות איבדו את בתיהן. אני לא באמת יכולה להתייחס לזה, ואף שחלק ניכר מהספר צולם בקיץ על רקע האזעקות, זהו לא פרויקט פוליטי ומבחינתי התגובות האלה הגיעו למקום הלא נכון. זה פשוט נפיץ כרגע לכתוב את המילה 'ישראל' אבל אני חושבת שחשוב להראות צדדים שונים, יפים ותמימים של המקום שלנו".

 עוד צילומים מהספר "Israeli Girls":