חיית הברזל: האמן עדי נחשון על אמנות, אלימות, מטאל ורגישות

נדיר לפגוש אמנים שהגיעו לתא המעצר שלא במסגרת הפגנת שמאל, אבל הנה – עדי נחשון הסתבך כמה פעמים עם המשטרה, עכשיו הוא מסובך בקטנה עם פמיניסטיות, ובכלל, הוא חתיכת בחור קשוח. נחשון, בוגר מכון אבני, הציג תערוכת יחיד שנקראה "נבלות" בגלריה ברוורמן; השתתף בתערוכות קבוצתיות במוזיאון הרצליה ובמוזיאון חיפה, ובתערוכה "גאולה מן הביבים" בשפד"ן שאצרה גליה יהב. יהב הצטלמה בשעתו שרועה, אוחזת בלסת של צבוע קדמוני בעל פין ענקי וארגמני שפיסל נחשון. את התערוכה החדשה שלו – "אזור 21" בגלריה רו־ארט שבשביל המרץ – מלווה פוסטר שמרפרר לצילום ההוא של יהב, ובו נראית בחורה עירומה למדי נחה על מלתעות ענק. פסל המלתעות הוא העבודה המרכזית בתערוכה. העבודה, שנקראת "The Idol", היא למעשה הגדלה "פי חמישה או פי עשרה בערך" של מלתעותיו של נמר שן־חרב, יונק אימתני שנכחד. הריאליזם והדיוק, לצד הגימור הפלסטי והחלקלק של העבודה, הם כהכלאה בין מוזיאון המדע לסוכנות טויוטה.

הגודל של הפסל מאפשר לאנשים להצטלם בתוכו, להחמיד אותו ולהכניע אותו. "לכן קראתי לו איידול, העריץ. זה מדבר על להיות מישהו, להיות סאמבאדי. אבל הסאמבאדי הזה כבר מת. הוא גדול ומדליק ויפה כזה אבל הוא כבר מת, הוא סתם. יצור קדמוני ששייך להיסטוריה. אצלנו אין איידולים. אולי יש את זה בחו"ל, בהופעת רוק של 100 אלף איש עם פוגו ובלגנים. פה אין איידולים. זו מדינה של נטולי פוזה", מקונן נחשון, שבנערותו ברמת גן היה מה שהוא מכנה "ערס מטאליסט". ההשראה של נחשון מגיעה מסרטי מדע בדיוני – רצוי שיהיו גרועים – שמאפשרים לו להתחבר לארט ולשכוח מתוכן. "אני אוהב סרטי טראש, הכי הכי מעפנים, שהמשחק שם על הפרצוף", הוא אומר. "אני יכול להסתכל בזה ולא לחשוב על כלום, רק להיכנס לתוך עולמות כאלה". השראה נוספת עבורו הם סרטי טבע. "אני לא בקיא בהיסטוריה, רק נמשך לדימויים. אני מחפש את בעלי החיים המוזרים: לטאות, דרקונים, חיות שלא מתעסקים איתן. מספיק שאני רואה אותן בתוכנית טלוויזיה. אין לי זיכרון לכלום, רק לתמונה".

פסל נוסף המוצג בתערוכה שלו הוא למעשה עמוד שדרה של טרילוביט, מעין חרק בגודל שבעה מטרים שהסתובב בכיף ללא ריסוס לפני 600 מיליון שנה. "טרילוביט הוא בין פרוק רגליים לבין דג. זה חלק מדגם שעשיתי למרכז מבקרים כלשהו. אני ביצועיסט, עושה הרבה תערוכות, וחשבתי שחבל שהדימוי הזה יתבזבז אצלם".

היום נחשון מציג בחלל הלבן והשקט של רו־ארט – שחקנית נכבדה בג'נטריפיקציה האמנותית העוברת על קריית המלאכה. באופן סימבולי, ממש כאן, כמעט באותה הכתובת, שכן מוסך האופנועים שבו עבד כנער. "כל הקטע של אופנועים נכנס אז חזק. היה מותר לנו מנועים קטנים כי עוד היינו בתיכון, אבל אז התחלנו לעבוד במוסך בשביל המרץ ובשביל המפעל. עבדנו אני ועוד חבר, הייתי מפרק אופנועים אחרי תאונות והיינו עושים מלא בלגן. פעם לא היה פה כלום. לא היה פה משטרות וזה. היינו נוסעים באופנועים שבקושי יש להם אישור לנסוע, לוקחים אותם הביתה, עושים צחוקים בשכונה".

על מה אתה רוכב היום?

"יש לי שני אופנועים – אחד יותר מפלצתי ואת השני, סוזוקי, אני משפץ כבר כמה שנים. כל פעם מפרק ומרכיב ומפרק ומרכיב. זה ההובי האמיתי שלי. הכי פאן. הרבה יותר מדברים כאלה".

אז אתה מעדיף את הצד שפותח מנועים על פני זה שפותח תערוכות?

"הייתי רוצה ששני הצדדים יחיו ביחד, אבל זה לא כזה עובד. אני מנסה".

מה זה "אזור 21"?

"'אזור 21' הוא השטח של החניון שהגעתי אליו לפני שנתיים. עד 2004־2005 היו פה מבנים עתיקים מהתקופה העותמנית, בעל הבית הוריד אותם לטובת החניון וגם כי לשמר אותם עולה הרבה כסף. נשארו פה הרבה שרידים: חומות מסלעי כורכר ואפילו קשת אחת. לאחר מכן השטח הפך להיות שטח הפקר, שניהלו אותו בעיקר עבריינים וזונות. במקום שאני גר בו היום גרה פעם זונה נרקומנית, ששרפו אותה ביחד עם הצריף שהיא גרה בו. אחרי העבריינים והזונות הגיעו הבנים של בעל הבית שהם במקרה חברים שלי, והוציאו אותם מהמקום בצו מבית משפט. זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף הם השתלטו חזרה על השטח שלהם. בעצם זה אחד המקומות היחידים בדרום העיר שעוד אפשר לעשות בו שמח בלי ששכנים יאפים ומשטרה יתערבו".

אז למה בעצם קראת ככה לתערוכה?

"המקום הזה מייצג חזרה לאמנות אחרי הרבה שנים של סתימה. בתוך הדיפ שיט של תל אביב קל מאוד ליצור, ההוויה האמנותית יותר בוערת. הסיבה השנייה היא שלמקום יש נוכחות היסטורית, ארכיאולוגית. אני די בטוח שאם חופרים פה מוצאים שלדים של כמה פלאחים. זה מתקשר לגולגולת של החיה הפרהיסטורית, שריד של המוות".

אפרופו מוות, העבודות מכילות דימויים החביבים על עולם המטאל לגווניו: כליה, רקב, פגאניות, כוחניות וכמובן בחורות עירומות ואופנועים. אבל כל אחד מהאלמנטים האלה שייך לסצנה אחרת לחלוטין במטאל, ולמעשה מיש־מש כזה הוא בחזקת עברה על החוק אצל נאמני הסצנות שהיו צולבים את נחשון בעוון בגידה.

גבר, מה אתה? מצד אחד יש כאן אלמנטים של פאן ובחורות מגלאם־מטאל סטייל מוטלי קרו, מצד שני יש פסל מקורנן ופגאני שמרפרר לבלאק־מטאל, מצד שלישי אתה מגיע לי עם חולצה של מיספיטס שזה בכלל Pאנק.

"גיליתי את ה־Pאנק רק לפני חמש שנים, אבל עכשיו מלא חברים שלי פאנקיסטים. אני מתחבר לכל הצדדים, לוקח השפעות מכאן ומכאן. אני לא חד משמעי בעניין הזה".

מה עם השטן? אתה אוהב אותו?

"השטן מדליק".

מדליק, נכון?

"השטן בן זונה של יצור".

ברמת הקומוניקט מנסים למכור אותך כחלק מתרבות נגד כלשהי. איפה יש פה תרבות נגד?

"אני כבר לא יכול להיות נגד. ניסיתי להיות נגד, הייתי עצור כמה פעמים".

באמת? על מה?

"מכות. הייתי עצור שלוש פעמים. הייתי כמעט שנתיים בפגישות כאלה, אנשים חתמו לי על עדות אופי שאני בסדר. אפילו יעקב מישורי חתם לי. אז אתה נזהר. לא שווה לי עכשיו, לא מתאים לי ללכת מכות".

אתה בן אדם אלים?

"לא, אני לא. אבל לפעמים יוצא. מה תעשה? לפעמים זה קורה".

על איזה רקע הלכת מכות?

"יש כל מיני, אבל על הסיפור האחרון אני לא מתחרט. כשאחותי הייתה בת 20 היה לה שכן שהטריד אותה כל הזמן, הציק לה כמו סוטה, הציץ לה בחלון, דברים פסיכיים. היא התקשרה למשטרה שלא עשתה כלום. בסוף היא התקשרה אליי בוכה. אמרתי: אני שם לבן אדם הזה קץ. באתי עם עוד שני חבר'ה ועשינו לו לינץ'. עליו ועל אח שלו. באנו אליו הביתה, דפקנו בדלת, אמרנו רד למטה, סגרנו חשבון. זה היה בצהרי היום כזה. ישר באה ניידת, שמו לי אזיקים, עצרו אותי. אבא שלי בא לשחרר אותי בערבות. כשהוא ראה את השכן בתחנת המשטרה, הוא שם לו סטירה וכמעט עצרו גם אותו. גם אבא שלי חמום מוח. עכשיו פחות, היום הוא זקן חביב בן 80, אבל פעם…".

שימוש בבחורות עירומות בפוסטר שלך זה לא החפצה של נשים? זה לא מעודד באופן עקיף גם הטרדות מהסוג שאחותך עברה?

"ממש לא. ואם הייתי שם גבר בפוסטר?".

אתה מתעלם מיחסי הכוחות הקיימים בעולם, מכך שיותר גברים מטרידים נשים.

"זה לא העסק שלי, אני לא בא לתקן את העולם".

אתה כן בא לתקן כשזה כרוך באחותך.

"לא את העולם, את אחותי. אני מתקן את המשפחה שלי. הפוסטר הזה הוא יותר מחווה לבוריס ואלחו (צייר של ארוטיקה ופנטזיה – ש"ק): בחורות סקסיות עם ציצי, אבירות. את יכולה לשייך את זה לשם, או לסדרה 'זינה' למשל".

כלומר, העירום של האישה דווקא מסמל העצמה בהקשר הזה.

"בדיוק, ואת הבחורה שמצולמת אני מכיר טוב".

ולא אכפת לך שזה מרחיק אנשים מהתערוכה שלך, שבכלל לא מציגה דימוי כזה?

"יכול להיות שזה מרחיק כמה פמיניסטיות, אבל זה התפקיד שלהן, להתעצבן. כמו שיש כאלו שהתפקיד שלהם זה להתעצבן על דברים שקשורים לפלסטינים. הפוסטר הוא משהו כיפי לחלק לאורחים שבאים, ותכלס יש גם פמיניסטיות שנדלקו ולקחו את זה לתלות בבית".