חשיפה כפולה: ינאי יחיאל בראיון לקראת תערוכתו "הכלה הופשטה עירומה"

ינאי יחיאל מקבל אותי בסטודיו שהוא גם בית, ולהפך. חדר אחד מוקדש לבת שלו (ושל דנה אולמרט), בת 4, שמבלה פה חצי מהשבוע שלה. "לשמחתי הרבה החיים הובילו אותי לאופן שבו עשיתי ילדה. אין יותר גאוני או עכשווי מזה: מצד אחד אני אבא שלה כל חיי, אבל בפועל אני מעניק לה ומעצבן אותה רק שלוש פעמים בשבוע. רוב האנשים צריכים להתגרש ולסבול כדי להגיע למעמד הזה", הוא מעיד.

הוא תולה כביסה, בערך במקום שבו עמד בוז'י בעירום חלקי רק לפני שבועיים, כשהצטלם למדור הקבוע של יחיאל ב"הארץ" ("ענייני פנים"), ומדבר על התערוכה החדשה שלו שהיא סיכום של תקופה, של עשר שנים במגזינים, של עשר שנים של עבודות מוזמנות, של מעבר מבן אדם שרוצים ממנו לבן אדם שרוצה, למישהו שמסוגל להגיד: "זה אני". הוא מפחד ולחוץ ומתרגש. מהתערוכה, מהראיון. אבל אין לו ממה. לא ששאלו אותי, אבל אם במקרה כן היו שואלים אותי מי התל אביבי מס' 1, מי מייצג את כל מה שהעיר הזאת, את מה שהיא יכולה להבטיח ולקיים, את החיים שהיא יכולה לתת, אז יש לי תשובה: ינאי יחיאל. יחיאל שגדל במושב תימני במשפחה דתית לצד שישה אחים, שהפך לאחד מצלמי הפורטרטים הנחשבים בארץ, שהוא ובן זוגו הביאו לעולם שתי ילדות עם זוג לסביות, שגר בלופט ענקי בדרום תל אביב, שהיה פעם מלצר מעולה, שהוא סופר נחמד ופטפטן ומוטרד מאיך מתלבשים בגילו, שנמאס לו לאכול בחוץ, שיש לו משקפיים של קלוד סמואל. ואם כל זה לא מספיק לכם, הוא גם חצי טבעוני. חצי טבעוני זה יותר תל אביבי גם מטבעוני וגם מלא טבעוני. אז זהו, איי רסט מיי קייס.

יחיאל, 47 ונראה 43 גג, גדל בבית עריף, מושב באזור המרכז ("מה שהיום שוהם היה חצר המשחקים שלי") שהוקם על ידי עולים מבולגריה שעזבו אותו קצת אחרי שיושבו בו המון עולים מתימן. הוא היחיד בין שבעת האחים שעזב את המושב. "אני מקנא בהורים אשכנזים שאומרים לילד בגיל 18: 'לך, תסתדר לבד'. ההורים שלי נפגעו כשעזבתי. אמרתי להם: 'מה אתם רוצים? עוד עלוקה שייקח לכם חשמל, מים ומקום בחניה?'".

הייתם דתיים־דתיים?

"אין מזרחים שהם לא דתיים. להיות יהודי משמעו היה להיות דתי. לא ידעו שיש דבר כזה חילוני. אשכנזים, מפני שהייתה התבוללות נאלצו להיות יותר חרדים כדי לשמור על זה, לצורך איזון. מזרחים תמיד היו דתיים, גם אם ביחס לאשכנזים הם נחשבים למסורתיים".

הנער הדתי הזה, שגם הלך לפנימייה דתית, ראה את העולם דרך פילטר ורוד. "פעם היו מראים בלט בטלוויזיה, בשחור לבן, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחברתי למיניות של גברים, בבגדים צמודים. והיה רוד סטיוארט שנטף מיניות עם המכנסיים ההדוקים שלו. והיה מוריסי שנראה לי אז קצת כמו אישה. והקול שלו! זה היה מקסים. פתאום בא הבחור הזה ומסלסל, עד אז הכרתי רק סלסולים של תימנים".

כילד ידעת כבר שאתה גיי?

“ידעתי שאני נמשך לבנים אבל לא ידעתי שיש אופציה כזאת, להיות גיי. נמשכתי לזה כמו שאתה נמשך לגלידה וניל. שמרתי את זה בסוד וזה הוריד לי את הביטחון. אחי, שהיה צדיק, היה מביא בנות הביתה והן היו ישנות בחדר נפרד. אני הייתי מביא בנות ועושה איתן סקס. בטוח שההורים שמעו דברים. בכלל, הייתי מיני מגיל מאוד צעיר. ידעתי למצוא מה שחיפשתי".

מה היחס של ההורים שלך לצילומי העירום?

“הם לא ראו אותם, לא יודעים על קיומם. מאז שאני עובד בעיתון ‘הארץ' אבא שלי חושב שאני לא עובד בכלל. כשעבדתי ב'7 ימים' הוא היה הולך איתי לחתונות והיה מה זה גאה: הנה הבן שלי. הוא עובד ב'ידיעות'. על ‘הארץ' הוא שאל אם זה מין עיתון תל אביבי. מבחינתו זה כמו Time Out".

לא תזמין אותם לפתיחה?

"לא. לא נראה לי שזה מעניין אותם. אני עוד צריך לעבור איתם דרך, ככה שהם וגם אני נרגיש נוח כשהם יגיעו לאירוע כזה שיש בו צילומים מהסוג הזה. מאז שאני בתל אביב הם לא מעורבים בחיים שלי, חוץ מהילדה שאני מביא לבקר אצלם פעם בשבועיים".

ענייני פינים

“אחרי הצבא למדתי במכללת תל חי, עשיתי השלמת בגרויות. קניתי מסטודנט אחר חיפושית ונסעתי איתה כל יום לעבוד בתל אביב. הייתי מלצר על. עבדתי בכל המקומות האפשריים: קפה רוול, קפה הפוך בפינה של נורדאו, מסעדת רטבים. אחרי זה ב־1900, שהייתה כמו הקנטינה של היום. עבדו שם מיכל הלפמן, מאיה ישעיהו, כל מי שעבד שם נהיה סלב. יום אחד החיפושית שבקה חיים באיילון, עזבתי אותה שם ועד היום אני לא יודע מה קרה איתה. למחרת אמרתי לאימא שלי ‘אני הולך לחפש דירה בתל אביב'" סיבה טובה, תודו.

למדת אמנות?

“הייתי כזה תמים, לא חשבתי אפילו על האופציה של לימודי אמנות. לקח לי שנים להבין שאפשר. תמיד הייתי ילד שהמורות היו אומרות עליו ‘הילד מוכשר!', ואבא שלי היה מביא לי דפים ועפרונות ואומר לי ‘תצייר'. הכי רציתי ללמוד ציור. עד עכשיו כשאני עובר ליד ארטא אני חושב שהנה, אני תכף מצייר. גם כשאני מצלם משהו יש לי אימג' של ציור בראש.

“הלכתי ללמוד בגיל מאוחר יחסית, בשנות ה־20 המאוחרות. התחלתי לצלם במצלמת פוקט בלי לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה עכשווי ומה לא עכשווי, ואנשים שראו את הצילומים אמרו לי ללכת ללמוד צילום. אז אמרתי לעצמי שצילום זה גם סוג של ציור. למדתי בקאמרה אובסקורה, שכבר אז היה בשירת הברבור שלו, למרות שכבר חדרתי לתעשייה. אחד כמוני, שמגיע ממושב, הרי היה יכול גם לא להכיר אף אחד. היה לי פער להשלים. אנשים שגדלו ברמת השרון כבר למדו אמנות בתיכון. מה הבנתי במושב? הבנתי רק באברהם אבינו וידעתי שהוא נולד בארם נהריים. מה שנתן לי ידע זה ערוץ 2 הניסיוני והספרייה הניידת הצהובה. לא היה לי ידע כללי. לאט לאט צברתי אותו. היום, אחרי שרכשתי המון ידע, יש לי סוף סוף ביטחון לומר על משהו שאני לא מבין בו. פעם הייתי אומר ‘כן, כן' והולך לבדוק אחר כך. אחד המורים אמר לנו אז שרק אחרי עשר שנים אדם נהיה צלם. עכשיו אני מבין על מה הוא מדבר. רק אחרי שנים אתה רוכש לעצמך שפה וברור לך מה אתה עושה. עד אז אתה ילד עם צעצוע, בעצם אולי עוד לא הגעתי לזה".

זה חמש שנים שיחיאל מצלם פנים וכתפיים של דמויות מפתח בחברה הישראלית עבור המדור “ענייני פנים" במוסף “הארץ". את הרעיון למדור הביא שי גולדן בתקופה שבה ערך את המוסף. “ייאמר לזכותו שכל המדורים בעיתונות תמיד גנובים מ'הניו יורקר' או משהו, אבל שי לא הראה לי רפרנס אלא אמר לי שהוא רוצה מדור פנים ושנחשוב איך זה ייראה. אחרי חודש הייתי צריך לצלם את אברי גלעד לאיזו כתבה. חשבתי איך נצלם אותו, עם הפנים המתוחות שלו, עם הבגדים הצבעוניים, ואמרתי לו: ‘אברי, בוא נרגיע את כל זה ונתפשט. עשיתי לו תמונה מאוד רכה ועדינה, בלי חולצה. העיתון היה גדול, לא כמו שהוא היום. הם שמו את זה על כפולת עמודים, זה היה ענק. שי התקשר אליי ואמר: ‘זה המדור'".

זו עמדה רגישה: לצלם סלב בעירום, ולו חלקי, ובפנים נטולות איפור כמעט. יחיאל מצליח לצאת מזה חלק. “לצלמי חדשות יש דבר אחד בראש – הצילום: החזק, השערורייתי, הכואב, זה שיביא להם את זה", הוא מסביר, “אני, גם אם יהיה לי צילום הכי מדהים שיש, אבל פוגע במצולם ולא מחמיא לו – אני אוותר עליו. בצער, אבל אוותר. אני לא רוצה שאדם יתבאס. עושים עליו כתבה, כולם רואים, ובסוף הוא יתבייש בתמונה שלו?".

מה שיש אצל יחיאל על המחשב, כלומר כל הצילומים שלא פורסמו כדי לא לפגוע, הם על הגבול של חומר נפץ. רק אומרת.

“הכתפיים זה חלק שאצל כולם הוא עוד בסדר. שחקנית אחת, אולי בכירת שחקניותינו, הסכימה לצלם כתפיים, ואפילו פיזרה את השיער אבל אמרה לי: ‘לא זרועות, אפילו בעלי לא ראה אותן'. אני משתדל שלא יהיה שום פילטר. והבעה זה גם פילטר. כשבן אדם מחייך או מתעצבן אתה לא רואה פנים, אתה רואה הבעה. ברגע שאין כלום, שהכל נקי, ההתרכזות במה שאתה רואה יותר גדולה. יש משהו נחמד בלהפשיט אנשים. לא בשביל להציץ. זה הופך אותם לאנשים. הסטודיו הוא גם הבית שלי. אני סוגר את הווילון, שלבן אדם יהיה מרחב. כמו גינקולוג אני, שומר על רמת אינטימיות מאוד גבוהה".

“אהוד ברק עצבן אותי", שולף יחיאל אחד משני מקרים מתוך מאות שבהם הגיע לחיכוך עם מצולם. “הוא איחר ואמר שיש לו רק עשר דקות. בסוף הוא עשה פרצוף", הוא מעווה את שפתיו ברוגז קפוץ שבאמת נראה הולם את ברק. “אמרו לי: למה פרסמת דווקא את זה? כולם הזדעזעו. אבל ברק דווקא היה מבסוט. זה מקרה יוצא מן הכלל שבו באתי לקלל ויצאתי מברך. יותר כיף לי שבן אדם מתקשר אליי ואומר שהיה מקסים. תכלס, אנשים אוהבים לראות הגחכה. להוציא דברים לא טובים ממצולמים או להוציא צילום וואו, זה קל, אבל להוציא צילום שגם המצולם יצא טוב וגם אתה כצלם – זה יותר מסובך".

מת על מתח

“הכלה הופשטה עירומה", שמה של תערוכת היחיד של יחיאל בגלריה P8, הוא קיצור שמה, או למעשה כינויה, של “הזכוכית הגדולה", העבודה הידועה ביותר של מרסל דושאן, ואולי אחת העבודות האיקוניות באמנות המודרנית של המאה ה־20. יואב שמואלי, אוצר התערוכה, הוא זה שהעניק לה את שמה, אם כי דימוי של הדוגמנית אולה (“המוזה שלי") כשפיסת בד כחולה עוטפת את ראשה ספק כהינומה ספק כחיג'אב ושאר גופה עירום, נראה כמו דימוי שהשם נולד מתוכו או ההיפך. “יואב התייחס לכל המצולמים כמו החתנים והכלות שלי" מסביר יחיאל.

הבאתי לך במתנה ציטוט של דושאן: "הארוטיקה היא דבר אהוב עליי ביותר, היא תחום קרוב מאוד לחיים, יותר מאשר הפילוסופיה או כל דבר מסוג זה… משהו שנעים להשתמש בו כפי שמשתמשים בשפופרת צבע".

“אני כל כך מזדהה. אני צריך ללכת ברחוב וללכת בעיר שיש בה מתח מיני. לא מתח של בולבולים וכוסים וציצי, אבל כן, מתח. כל מקום שיש בו אנשים ואין בו את המתח הזה הוא מקום מת. כמו שאוכל, אם אין לו ריח וצבע יפה, אין טעם לאכול אותו. מה שיש בצילומים האלה זה המתח. של המבוכה, למשל. כשמצולם נכנס לסטודיו זה כמו שיש לך קנבס ריק. כל מה שרץ לי בראש לפני כן לא רלוונטי כשהבן אדם מגיע לפה. כל הדרמה היא אצלו, והדברים פשוט יקרו. אולי זה שאנטי מדי. אני לא מסוגל להחזיק אפילו חצובה. מבחינתי, שאני אצלם על מיליון אסא וזה יהיה סופר מגורען. העיקר שאני אוכל לזוז ולא להיות תקוע. כשמישהו בא להצטלם אני לא מכין את הסטודיו, אני לא מכין תאורה, אנחנו יושבים ושותים קפה".

מה יש לדבר, ב"הכלה הופשטה עירומה" רואים הרבה יותר מכתפיים. הפול־פרונטל למיניו, גדליו וגזעיו מככב. “התערוכה שמרנית", הוא אומר, “כלומר, זה עירום, כמה שמרני זה יכול להיות?". ב"שמרני" הוא בטח מתכוון לקלאסי, לנותן כבוד למסורת של הצילום. חובבי הצילום של המאה ה־20 ימצאו שם זיקות לכל שם גדול בתחום, והשמות הראשונים שעולים לראש הם, מן הסתם, אירווינג פן ורוברט מייפלת'ורפ: “עירום נורא מסקרן אותי. אני יכול לראות אנשים בכל מיני מקומות, גבוהים, רזים, שמנים – תמיד אני מדמיין אותם בעירום. לקח לי זמן להבין שהעירום, הפרונט בצילומים, הוא לא הדבר העיקרי בהם. זה לא מציצני. רואה את התמונה הזו?", הוא מראה לי אחד מהדימויים, של בחור שחום וארוך גפיים שמזכיר, בתנוחה המקופלת שלו, פסל אפריקאי מחנות מזכרות. “אחת השותפות בגלריה אמרה לי: ‘וואי, איזה מקסים, איך הוא יושב והזקפה יוצאת לו מבין הרגליים'. אמרתי לה: ‘מאמי, זאת לא זקפה, זה זין תימני'".