הרועה ואינו נרעה: מאיה קדישמן אוצרת תערוכת ענק לזכרו של אביה

"אבא, אימא, סבתא… הוא היה הכל. לא בדיוק מה שקוראים 'אבא טוב' – שלוקח לגן בבוקר ומכין ארוחת צהרים – כלומר, גם כזה, אבל בעיקר חבר מאוד קרוב, עוטף, דואג, סוג של אימא פולנייה. אבל גם גדול מהחיים. והחיים לצדו היו גדולים מהחיים", נזכרת מאיה קדישמן, שהחיים לצד אביה הפגישו אותה עם אנדי וורהול מצד אחד, ועם שמעון פרס מצד שני.

היא עדיין בוכה עליו, על אבא, ומשתדלת לקרוא לו קדישמן או מנשה, כיאה לחתן פרס ישראל, שעבודותיו מעטרות 180 מוזיאונים ברחבי העולם, כולל ה־MOMA, המטרופוליטן והטייט גלרי, ושעבודותיו הוענקו כמתנות רשמיות של מדינת ישראל באירועים כמו ביקור האפיפיור או הסכמי אוסלו. שלושה וחצי חודשים בלבד עברו מאז נפטר, "הלך לרעות בשדות זרים", כהגדרתה, וכבר היום?? נפתחת ביריד המזרח תערוכה גדולה מעבודותיו, שהיא עצמה אצרה, בשיתוף עם סיגל קשקש מאורבן גלרי. "אני לא אוצרת במקצועי אבל אני כן אוצרת מטבעי. מאז שאני בת שנתיים רצתי ליד אבא שלי בתערוכות, בכל העולם. חוויתי את ההוויה שלו כאמן אבל גם את החוויה האוצרותית שלו, איך היה מחבר דברים ביחד מסיבות שאף אחד אחר לא הבין, אבל כשזה עבד, זה עבד בצורה שאף אחד אחר לא יכול היה לדמיין".

את מסוגלת לתרגם את הקוד הזה? זה נשמע אינטואיטיבי.

"בגלל שחוויתי את זה כל כך לעומק כל חיי, יש לי הרגשה שזה נהיה חלק מהאינטואיציה שלי. אני נכנסת לחלל, העבודות פרושות, ואני אומרת 'זו חייבת להיות פה וזו חייבת להיות מולה'. למה? אין לי מושג. אני נכנסת לתפקיד, ואני מרגישה איזו רוח גבית חזקה שפשוט מעיפה אותי קדימה, ואני יודעת לאן אני הולכת".

את הרוח הגבית הזו היא מזכירה הרבה כמתנה שהשאיר לה אביה, כמעט צוואה. "כשאת יודעת שעשית טוב – תאמיני בזה", היה אומר לה. כאשר כתבה סיפור קצר בהשראת אחד מפסליו, היא מספרת כי אחרי שנתן לה הערות, הוא תפס אותה ליד הדלת ואמר: "את לא צריכה הערות של אף אחד. תעשי כמו שאני עשיתי – בלי לשאול אף אחד".

מאיה ומנשה קדישמן

מאיה קדישמן, 49, נולדה וגדלה בלונדון. כשהייתה בת 7 נפרדו הוריה – "אני לא אוהבת את המילה התגרשו, זה מזכיר את הגירוש מגן עדן" – ואביה לקח את הילדים עמו לישראל. אחיה, בן קדישמן, הוא צייר, וגם בעלה, ערן שקין. "ואני הייתי נחושה כבר מבטן אמי לא להיות ציירת", מספרת מאיה, שהייתה רקדנית ושחקנית וכעת עובדת על רומן ראשון. "אני כותבת מילדות. הייתי מתוסכלת, כילדה, שאני לא יודעת לצייר כמו אבא שלי או כמו אח שלי. הלכתי לשיעורים במוזיאון ולמדתי, אבל פשוט הייתי עושה שטויות ומשחקת. זה לא היה מרד. זה פשוט לא תפס אותי".

עכשיו, בכל אופן, היא בעיקר "מנהלת העיזבון". "אני אוהבת איך שזה נשמע באנגלית:I inherited my father's estate, זה נשמע נורא גרנדיוזי, הוליוודי כמעט. בפרקטיקה אני מזיזה עבודות כל היום, ועובדת בהאנגר חם בלי מזגן ומטפלת בתשלומים. זה ניהול מעתה ועד עולם. כמובן שהוא אבא שלי, אבל באמת יש לי הרגשה של זכות עמוקה שקיבלתי את הדבר הזה לידי, להמשיך את מה שאני יכולה בדרך הכי טובה. בתערוכה נכנסתי באמוק. כבר יש התעניינות מכמה מוזיאונים בעולם ועכשיו אנחנו מתחילים לבנות את השנתיים־שלוש הקרובות".

התערוכה מתרכזת בסוף שנות ה־70 ורוב שנות ה־80, מה שמאיה מכנה "תקופת המעבר בין חשיבה גיאומטרית, מינימליסטית, אנטי גרביטציה – כמו שלושת העיגולים או פסלים שיש גם במוזיאון ישראל וגם במומה – לבין משהו יותר אקספרסיבי, פיגורטיבי, עם דמות, צורניות חתוכה וגזורה". עבור העם, זו תקופת לידתן של הכבשים: לביאנלה בוונציה, ב־1978, הגיע קדישמן מלווה בכבשים חיות, צבועות בכחול. צילומים שתיעדו את המיצג הזה הביאו אותו ליצירת ציורים והדפסים שלהן, ומכאן ליצירת העדר האינסופי שלו. "בשנים האחרונות", מספרת מאיה, "כל אחד רצה קדישמן בבית. כל אחד רצה כבשה משלו. ברגע שמישהו קיבל, קנה או לקח כבשה, הוא כאילו הפך לחלק מהעדר. מנשה רצה שכולם יהיו בעדר כדי שיוכל לשמור עליהם כרועה".

מאיה קדישמן. צילום: יולי גורודינסקי

העממיות הזו, שליוותה את קדישמן בעודו בחייו, היא גם מה שהביאה את בתו להעדיף לוקיישן כנמל תל אביב על פני אכסניה מוסדית יותר. "כשהבנתי את עוצמת העצב על לכתו, הרגשתי שצוויתי להמשיך לתת אותו חזרה לכולם, אבל גם להזכיר מאיפה היצירה הגיעה, מהו הגזע האמנותי שהכבשים יושבות עליו. היה חשוב לנו להנגיש את התערוכה גם למי שלא מצליח להגיע למוזיאון. הנמל הפך למרכז בילוי מרכזי שאנשים מגיעים אליו מכל הארץ והעולם. הכניסה לתערוכה היא בתשלום סמלי, כך שמשפחה עם חמישה ילדים תוכל להיכנס ב־20 שקל. עם זאת, חשוב לציין שהתערוכה היא ברמה מוזיאלית, זו לא תערוכת ראשי כבשים למכירה". גם הסטודיו של קדישמן, שבו עבד מדי יום, פתוח לקהל.

מהאישה הצעירה שהתראיינה פעם תחת הכותרת "נמאס לי להיות הבת המאושרת של קדישמן", אין זכר. "לא גדלתי בצורה רגילה, לא היה לי במי למרוד. הייתי צריכה למצוא איפה אני לא הבת של. אחרי שמצאתי ובניתי את עצמי מבפנים ומצאתי את הקול שלי בעולם – אני יכולה לומר שאני מאוד אוהבת להיות הבת של מנשה". ביחסי אבות ובנים היא מוצאת גם את ההסבר ליחס הלא תמיד חיובי של השיח האמנותי הצעיר לקדישמן, ולבני דורו כתומרקין או ליפשיץ. "יש קנאה או חוסר פרגון לעבר, אבל זה כמו שטינאייג'רים מלכלכים על ההורים שלהם. כדי לסלול דרך חדשה אמנים צעירים חייבים למרוד. אחרת הם יעמדו בצל של מה שהיה קודם. גם תומרקין וגם מנשה היו דמויות כל כך ענקיות – גם אישית וגם אמנותית – שצריך להזיזן הצדה כדי לראות איפה עומדים. זה מקור ההדרה והיא לגיטימית".

איך זה, באמת, לגדול ליד גדוּלה?

"כשמישהו עומד ליד אדם גדול, הוא בדרך כלל שותק. אני כמעט יכולה להגיד שרוב הזמן שתקתי. הרבה מעבר לדבר הגדול, אני יודעת שבליבה של הלב שלו ישבתי כמו בתוך פרח – הוא שמר אותי עמוק. לצד היחסים האלו שהיו גם נורמליים וגם לא נורמליים – כי שום דבר לא היה באמת נורמלי עם אבא שלי – היה בי את השקט הזה שידע שאני צריכה לחוות ולראות וללמוד. יכול להיות שמשם אני פועלת עכשיו באוצרות, רק ספגתי וספגתי כל הזמן, ועכשיו אני פותחת את הפה".

תערוכת מנשה קדישמן, יריד המזרח, ביתן 16, ראשון-חמישי 10:00-20:00, שישי 10:00-13:00, שבת 11:00-20:00, 10 ש"ח. עד 25.10