האם המוזיאון החדש בראשון לציון יציל את כבודו של יעקב אגם?

האם יעקב אגם הוא אמן חשוב שישאיר חותם על האמנות הישראלית? קשה למצוא אנשי אמנות שישיבו על התשובה הזאת בחיוב. זה לא סוד – אגם אינו אמן אהוד במיוחד במחוזותינו. אם פעם הוא היה דמות שאוהבים לשנוא, עם השנים, כשהעשייה שלו בארץ הצטמצמה בעיקר לקיטורים מרירים ולתביעות משפטיות (בעיקר נגד מוזיאון תל אביב ועיריית תל אביב־יפו), הוא סתם על עצמו את הגולל והפך לפרסונה נון גרטה באמנות המקומית.

אבל את חשיבותו לאמנות המאה ה־20 אי אפשר לקחת ממנו – בכל ספר שעוסק בז'אנר הקינטי אגם בהחלט מקבל מקום של כבוד. גם על הנועזות והחדשנות בתחילת דרכו קשה להטיל ספק – ב־1972 הוא תכנן אנדרטה מקרני לייזר בבית הנשיא בירושלים, בתערוכת יחיד שלו במוזיאון תל אביב ב־1973 שהייתה שובר קופות היסטרי במונחים של אז הוא הציב פסלים מונומנטליים יורקי אש ומפריחי בועות, ובסוף שנות ה־80 עבד עם מהנדסי אלביט ביצירת עבודות ממוחשבות.

סבא קינטיקה. יעקב אגם (צילום: Getty Images)

המקטרגים קראו אז ליצירות שלו צעצועים גימיקיים ודקורטיביים. האם מישהו יעז לכנות ככה היום את המגלשות וקרוסלות הענק של קרסטן הולר, את חדר הגשם הנודד של קולקטיב רנדום אינטרנשיונל או את המיצבים המשחקיים של יאיוי קוסמה? אגם היה פורץ דרך בארץ בכל מה שקשור לאמנות אינטראקטיבית וכוללנית שמשתפת ומערבת את הקהל. אבל חטא ההיבריס החריב את שמו הטוב – “אני הייתי הראשון" ו"אני אבי הקינטיקה" הם משפטים אהובים על אגם והוא מסרב להשלים עם העובדה שהאמנות הקינטית (שבשנות ה־60 הפכה ל"אופ־ארט") הייתה נפיחה קטנה בהיסטוריה של האמנות המודרנית.

המבקרים טענו שזאת אמנות עיצובית שזונחת את ההבעה האמנותית לטובת חוויה חושית שטחית. האסתטיקה הצבעונית־הייטקית־אשלייתית חדרה מהר מאוד – כמו אמנות הפופ באותה תקופה – לתרבות הפופולרית ולעולמות האופנה והפרסום. אחרי 15 דקות של תהילה באמצע שנות ה־60 בארצות הברית ובאירופה, האמנות הקינטית והאופ־ארט פינו את מקומן לז'אנרים חדשניים אחרים ובראשם הווידיאו ארט. הרעיונות האגמיים של אמנות בתנועה לא השתנו משנות ה־60 והם פשוט לא עוברים את מבחן הזמן. לזה אפשר להוסיף את המוטיבציות היהודיות־קבליות שלו; שלא כמו משה גרשוני היצרי ומיכל נאמן ומיכאל סגן כהן הקונספטואליים, שעשו שימוש מתריס בדת, הקישור של אגם בין טכנולוגיה, אשליה ויהדות נתפס כקשקוש נאיבי וממוסחר.

מפגן ראווה חסר מודעות. מוזיאון אגם בראשל"צ (צילום: רון שמחון)

האם מוזיאון אגם בראשון לציון יציל את כבודו האבוד ואת תדמיתו השלילית של אגם? לפי התוכנייה הלא ממש קיימת של המוזיאון, התשובה למרבה הצער שלילית. בשבוע שעבר התקיימה הפתיחה הרשמית של המוזיאון והיא נראתה פחות או יותר כמו הקריירה של אגם בארץ – מפגן ראווה חסר מודעות. מאחורי מיצגי המחול והקרנות הווידיאו הפומפוזיים והנאומים הממלכתיים של ראש עיריית ראשון לציון דב צור, המנהל הקודם של המוזיאון מארק שפס (שהוחלף בגלעד מלצר הממוקם היטב בקליקת האמנות המקומית) ואגם עצמו (בן 89 וצלול מתמיד, עם הזקן הלבן האלמותי, הכובע והחליפה המשונים) – עומדים חבלי לידה ארוכים של 19 שנים שעלו לעירייה עשרות מיליוני ש"ח וכאב ראש רציני.

המוזיאון, ששטחו כ־3,000 מ"ר, תוכנן על ידי האדריכל דוד נופר, הוא מורכב משתי קומות ומוצגות בו היום כ־30 עבודות של אגם. גולת הכותרת של המוזיאון היא “עמודי כלילה" – 29 עמודי טוטם צבעוניים, 20 מהם מוצבים בכניסה ו־9 בתוך החלל המרכזי. נכון להיום אין למוזיאון תוכנית מסודרת, והתצוגה הנוכחית תוחלף ככל הנראה באביב בתצוגה אחרת לכבוד יום הולדתו ה־90 של אגם.

"עמודי כלילה" במוזיאון אגם (צילום: רון שמחון)

מוזיאונים המוקדשים לאמנים הם ביזנס לא רע ברחבי העולם, אבל ספק אם מוזיאון אגם יצליח במשימה עם תערוכות של אגם בלבד. מוזיאונים וקרנות של אמנים גילו מזמן את כוחה של האמנות העכשווית בשימור מורשתו של אמן – הקרנות של אנדי וורהול, דונלד ג'אד והנרי מור ידועות בתרומות המשמעותיות שלהן לחקר האמנות ולאמנים עכשוויים, מוזיאון מירו עורך תערוכות מצוינות לאמנים עכשוויים, וגם מוזיאון נחום גוטמן המקומי מציג תערוכות לאמנים צעירים היוצרים ברוח “גוטמנית". אם אגם רוצה להנחיל את הילת החדשנות שהייתה לו בשנות ה־60 וה־70, ראוי שייתן במה לאמנים עכשוויים וצעירים (הילה טוני נבוק, נעמה רוט ונועה יפה, טו ניים א פיו), שיכולים להעלות את קרנו ולהאיר מחדש את היצירה שלו.

מוזיאון אגם, מיש"ר 1 ראשון לציון