פופוליטיקה: נצחון הדור החדש של האמנות הפוליטית

בהודעה הפומפוזית לעיתונות לקראת התערוכה "יהודים" בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה, הוכרז כי ענקי האמנות הישראלית עומדים לצאת במחאה יוצאת דופן בחריפותה נגד המצב. העובדה שיצחק דנציגר, מ"משתתפי" התערוכה, אינו בין החיים כבר כמעט 40 שנה, לא נתנה לכותבי ההודעה לבלבל אותם. לאחרונה מחלחלת כאן התפיסה – והרבה בזכות הטקסטים הקנטרניים של גדעון עפרת – שאקטיביזם ומחאה אינם נחלתם של דור האמנים הצעיר שלכאורה עסוק רק בעצמו ובתל אביביות השבעה והדשנה. ולכן כשהבחירות מתקרבות, זה הזמן להוציא את התותחים הכבדים מהמחסן, תרתי משמע.

"יהודים" היומרנית היא בסך הכל תערוכת אוסף של הגלריה פלוס מיצב חדש של אביטל גבע, אחד האמנים הפוליטיים הבולטים של שנות ה-70. אך העבודה החדשה שלו רחוקה מלהיות חריפה או רדיקלית. להפך – היא אסתטית, נעימה לעין, מלאת פאתוס ופתוחה לפרשנות. מדובר במיצב שהוצג בגרסה דומה בקונטמפוררי לפני שנה וחצי – מערכת מסועפת של צינורות ביוב הבנויים כשופרות ענק, מתוכם בוקעים קטעים מוזיקליים ולמרגלותיהם בריכת מים שחורה, מוטיב חוזר אצל גבע. גבע הוא נציגו המובהק של דור האמנים שסגדו לג'וזף בויס ולמורשתו הרומנטית, שהאמינה בכוחה של האמנות להיות כלי לשינוי פוליטי וחברתי. כמה נוח לטעון שדור האמנים הצעיר שרוי בטמטום ובאדישות, אלא שכבר בשנות ה־70 אותם אמנים אידיאליסטיים חשו ייאוש מהעובדה שיצירתם איננה מחוללת שינוי של ממש. גבע עצמו פרש מעולם האמנות לתקופה של יותר מ־30 שנה לטובת טיפוח "החממה" – יוזמה חינוכית־חקלאית בקיבוץ עין שמר.

לכבוד יום הבוחר, יתקיימו בעיר כמה תערוכות ואירועים בחללים אלטרנטיביים בסימן "המצב", בהם תערוכה ואירוע קהילתי בגלריה משונע באוצרותו של ליאב מזרחי, שהפך בחודשים האחרונים למכונה משומנת של שערוריות ציבוריות; תערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בליווי אירועי פרפורמנס והקרנות; פסטיבל הפנזינים בתחנה המרכזית החדשה. אין ספק שמדובר בפעולות נחוצות וחשובות, אבל נדמה שאירועי אמנות כאלה מנסים להיות פרובוקטיביים בכל מחיר, ואם הם מצליחים לעורר דיון כלשהו מחוץ לעולם האמנות, הוא בדרך כלל מתבטא בהתקפות מתלהמות על האמנות הישראלית השמאלנית האשכנזית ההזויה.

צילום מסך מתוך עבודה של זמיר שץ

אין צורך ביום בחירות כדי לבחון את מצבה העגום של החברה הישראלית מבעד לעיניהם של אמנים צעירים. זה זמן מה עולה לפני השטח דלות חומר מסוג חדש באמנות המקומית, שמדגישה את העליבות, הייאוש, התסכול והפחד הקיומי מהעתיד האישי והמקצועי. שני אמנים כאלו מציגים כרגע ומשקפים את המראה ההפוכה למיתוס הצבר החקלאי של אביטל גבע – זמיר שץ מציג בתערוכת היחיד שלו בגלריה רוזנפלד עבודת וידיאו מבולבלת והזייתית שמזגזגת באמוק בין נאום של ברק אובמה, פרגמנטים של טראש טלוויזיוני ושיטוטים מהקיבוץ אל לב העליבות התל אביבית המייאשת, שלכל היותר משקה עציצים נבולים; בתערוכה הקבוצתית Mind the Gap בגלריית המדרשה, מציג נדב בן־נון עבודת וידיאו סהרורית ומכמירת לב על בחור שכותב שירים מתחת לשמיכה בלילה. אידיאל הגבר השרמנטי נקטע באבו כשאמו של הגיבור פולשת לחדרו בכותנת לילה ועושה לו בושות מול המצלמה. ומה יעשה הגבר שמתקרב לגיל 30 ועדיין חי בבית הוריו שסועדים ומאכילים אותו?