דיוקן עצמי של אמן בפריפריה: ריאיון עם האמן העולה עמית קבסה

ערב פתיחת תערוכת היחיד החדשה של עמית קבסה זרמו המבקרים לגלריה קו 16 הנמצאת במרכז הקהילתי של נווה אליעזר. אחד מהם בהה ארוכות בעבודות של קבסה ותהה בקול רם את הקלישאה "למה התכוון המשורר?". אחר כך מלמל בינו לבין עצמו עד כמה האמנות היא בלתי מובנת. לקבסה, כצפוי, אין תשובות ברורות לחלוטין על השאלה של המבקר התוהה. מבחינתו "אמנות היא דת" – הצהרה קצת מפתיעה כשהיא מגיעה מפיו של אמן צעיר ומפוכח.

קבסה (39) הוא יליד קיבוץ מגל שבו התגורר עד לאחרונה, כשעבר לקיבוץ סמוך – גבעת חיים. הוא מוכר בעיקר בעבודות שעוסקות בהוויה הקיבוצית, שבהן יצר סוג של דיאלוג עם אבותיו אמני הקיבוץ, בהם יוחנן סימון ושרגא וייל, שהרבו לצייר את הפסטורליה הקיבוצית ולתאר את בניין הארץ. תקופת הזוהר של אמני הקיבוץ החלה לדעוך עם התמוטטות האידיאולוגיה הקיבוצית, והתקופה הפוסט משברית הזאת בהחלט ניכרת אצל קבסה, שבשנים האחרונות פונה לנתיבים מופשטים יותר. "עניין אותי לעשות ציור קיבוצי זקן", הוא אומר על ציוריו המוקדמים. “ציירתי דיוקנאות עצמיים עם כל הסממנים הקיבוצניקיים. רציתי להבין איפה אני נמצא, מה השדה שלי ומה זה אומר להיות צייר קיבוצניק".

ומה המסקנה?

"המסקנות באות לרוב בצורות, בכתמים ובצבעים. עד כמה האדם נעלם והטבע תופס משמעות. לפעמים ציירתי דיוקנאות עצמיים בתור אדם דתי בתוך הקיבוץ. היה לי קשה מאוד עם היעדר הרוח בקיבוץ. דיברו המון על ערכים אבל בלי רוח".

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
הרמת מסך: השחקניות והבימאית שכדאי שתכירו
יצירות הביכורים המומלצות בתחום האמנות
תערוכת עיצוב חדשה בשנקר מעלה שאלות על נוסטלגיה

מתוך התערוכה של עמית קבסה (צילום: ליאת אלבלינג)

דווקא בתקופה שבה הציור פורח, קבסה החליט להציג לראשונה וידיאו ואובייקטים. "אני אוהב להתנסות בסוגי מדיה שאני לא מבין בהם כלום", הוא אומר. התוצאה, לדברי אוצרת הגלריה רווית הררי, היא ניסיון נועז "לחשוף מקום ראשוני, עילג יותר, מהוסס, סדוק וצולע". חלל הגלריה נראה כמו חדר ילדים אפל שיצא משליטה – בובות ילדים, חלקן נראות כמו בובות וודו, אובייקטים פיסוליים טקסיים, ציורים קטנים פראיים נוסח ז'אן דובופה וגולת הכותרת – מעין קבר צדיק מעץ וילדה המבכה את מות אביה. "יש בתערוכה מוות אבל גם המון חיים. חלק מזה קשור למוות של האינדיבידואל בתוך הקהילה".

התערוכה של קבסה מגיעה אחרי רצף תערוכות בגלריה סביב שיח המזרחיות. "להתעסק עכשיו במזרחי לא מעניין אותי, אף שיש סממנים אתניים בציור שלי. מעניין אותי יותר לדבר לשכבת גיל מאשר עדתיות, לעסוק בתרפויטיקה של האמנות". השנה הקרובה של קבסה צפויה להיות עמוסה מאוד. הוא יציג עוד שתי תערוכות יחיד, אחת מהן במוזיאון הרצליה – הישג נאה בהתחשב בעובדה שאמנים כמוהו, שחיים מחוץ לעיר, בפריפריות תרבותיות, מתקשים לשמור על רלוונטיות ולהתעדכן בנעשה בעולם האמנות. קבסה מודה שהייתה תקופה שבה הרגיש מחוץ לשיח, "אבל ברגע שהבנתי שהכל נמצא אצלי בסטודיו הפסקתי להרגיש שאני רודף אחרי משהו בחוץ".

מתוך התערוכה של עמית קבסה (צילום: ליאת אלבלינג)

ובכל זאת, מפגש עם ציירים אחרים לא חסר לך?

"אני חייב להודות שאני לא אוהב ציירים. אולי כי אנחנו כוסות מאוד מלאות ונורא קשה לנו להתחבר. אני מעדיף לדבר עם הבחור שעובד לידי בנוי מאשר לדבר עם צייר. הרי ציור זה דבר כל כך מוזר – ארבעה גבולות שפועלים על כוח אנרגטי. צריך לדעת להפעיל אותו שזה לא ייראה רק כמו ציור טוב, אלא גם ירגיש כמו ציור טוב. אני יכול לעשות את אותו ציור, אבל הוא לא יהדהד אותו דבר. מה מהדהד בציור טוב? שאלה שאני כל בוקר שואל את עצמי, אבל אני לא רוצה לדעת את התשובה כי ביום שאדע זה יהיה הסוף של הציור שלי".

"מופע סיום", עמית קבסה
גלריה קו 16, ששת הימים 6, תל אביב
שלישי 10:00־13:00, רביעי וחמישי 17:00־20:00
עד 29.7