פליימוביל: האמן פרנצ'סקו פיניציו רוצה את הזבל שלכם. ראיון

"כולם מוכרים משהו כל הזמן. זו דרך איומה לחיות", אומר האמן פרנצ'סקו פיניציו (48) בשיחה שאנחנו מנהלים במשרדי ההנהלה של מוזיאון בת ים. המשרד מכיל, פרט למחשב, גם גלויות נוף, צעצועי ילדים, צילום ממסוגר של מוזיאון אחר, ארון משקאות וכובע קאובוי ליצני. מהו הדבר שהופך את החלל הזה למשרד? זה משרד או חדר ילדים או חדר שיכורים או גם וגם וגם?

תערוכתו של פיניציו, "ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב", או אם יותר קל לכם, "תיבהפארקחלליתרפסודהמרפאהמועדונבר", עוסקת בדיוק בערבוב הזה בין חללים, שכבר אינם נתון יציב שבתוכם נעים הפרטים, אלא בעלי אופי משתנה כשלעצמם. לפי יהושע סימון, האוצר, שהטקסט שלו שמלווה את התערוכה מודפס על פמפלט מבצעים מוגדל של הסופר פארם, חלל המוזיאון הפך "מרכז קניות לא מתפקד שהותך בעב"מ שטעה בדרכו ונפגש במתנ"ס משובש". יששש.

כחלק מאותו היתוך משונה להפליא, הציע המוזיאון בשבוע שעבר 50 שקלים במזומן לכפילים של לנין שייקחו חלק באחת מהעבודות של פיניציו. מדובר במעין גרסה חיה למאוזוליאום של המנהיג הסובייטי, שחי כמת כבר יותר זמן ממה שהיה חי כחי וגופתו החנוטה עדיין מוצגת לראווה לטריליוני תיירים. "כשהייתי בישראל לפני כמה שנים מצאתי שטר עם כיתוב שלא הבנתי", מספר פיניציו. "אמרו לי שזה קופון למספרה. בצד אחד היה כתוב ברוסית ובצד השני בעברית. זה סקרן אותי, אז השתמשתי בפורמט הזה לתחרות כפילי לנין. זה היה כיף, ואולי גם הביא למוזיאון אנשים שלרוב לא מגיעים אליו. אנשים יכלו לבוא לכאן כמו שהם באים לקניון".

אז לנין עכשיו הוא מוצר?

"זה בדיוק איפה שהחרא פוגע במאוורר! העבר מרודד לכלל עתידים רווחיים פוטנציאלית. בברית המועצות המערכת הפוליטית נפלה, השוק החופשי נפתח, אנשים מכרו הכל, אבל עדיין לא הצליחו להיפטר מהמנהיג. הגופה שלו פשוט נחה שם. אחרי יותר מ־20 שנה זה כבר נראה הגיוני כי בינתיים הכיכר האדומה הפכה לעוד סוג של דיסנילנד, נקודת תיירות, סטארבאקס, מקדונלדס. אנשים שמחופשים לדמויות מסרטים מצוירים ולכפילים של לנין והצאר ניקולאי ובוריס ילצין מסתובבים שם. זו כלכלה מחליאה שניתן לצפות בה בכל העולם, כמו כפילי אלביס בווגאס: גוף אחד לובש גוף אחר, על פי רוב בתמורה לסכום עלוב. במקרה של לנין, הדרך היחידה להתקדם היא להיפטר ממנו בהדרגתיות. יצטרכו למצוא מחליפים כך שלנין יתפוס את המיטה במאוזוליאום רק יום בשבוע. בשאר הזמן אלה יהיו כפילים שיעשו כסף בשעה שהם ישנים. אך מה זה אומר להחליף בעין הציבור דמות מפורסמת שמתה? מה תעשה? תישן? תחשוב על מה זה להיות מת פומבית יותר מ־90 שנה? העבודה היא דרך להעלות את השאלות האלו, שהן חלק מההיגיון ההיפר־קפיטליסטי, סוג מסוים של אלימות שנכפה על גופים/גופות".

פרנצ'סקו פיניציו. צילום: בן קלמר

רדי מייד אין איזראל

אפשר לומר שפיניציו, בן למהגרים איטלקים שגדל בארצות הברית וחי ופועל בצרפת, הוא בעצמו אסמבלאז' של זהויות. המבטא שלו מטושטש, חסר זהות כשל תייר נצחי ומותאם לחלוטין לעולם בחוש ומעורבל, שניתן לאזכר בו באותה נשימה את פוקו ואת ג'ו סטראמר, את מרטין קיפנברגר והראמונז. אף על פי שמדובר במיני־רטרוספקטיבה הכוללת יצירות חדשות לצד יצירות שהוצגו לפני שנים, למעשה לא מוצגת בתערוכתו של פיניציו שום עבודה שהוצגה קודם.

פיניציו יוצר מחדש את העבודות בחלל, בעזרת צוות מקומי – שלושה עוזרים עבדו איתו לאורך חמישה שבועות – ובחומרים מקומיים, ולעתים מביא התוצאות מפתיעות. ביצירה מחדש של העבודה "פוסי פאלאס", למשל, גילה פיניציו שמזון החתולים המקומי מכיל פיגמנט זרחני שגורם למזון בעבודה לנגוה באופן משונה (שלא לדבר על מה שקורה בקיבה של החתול שלכם). "כל החומרים נמצאים כאן, און לוקיישן. זה אחד התנאים המוקדמים לתערוכה. זה משחק מסוכן מצד המוזיאון, אבל זה מה שאִפשר לתערוכה להיות מה שהיא. לא התחברנו להיגיון של משלוח – עבודות מוכנות שמשונעות ואז מוצגות בחלל – זה דבר שיותר מזכיר שופינג באינטרנט מאמנות. רצינו לעבוד עם מה שקיים בשטח. כשאתה צריך שטיח אדום אתה יוצא לחפש אותו, והשטיח שאתה מוצא לא יהיה כמו השטיח שדמיינת או כמו השטיח הקודם שקנית. זה מתחיל תגובת שרשרת, וזה יכול להביא לצורות חדשות, אפילו ליצירות חדשות".

היצירה מחדש של העבודות היא חתירה מתמשכת לאידיאה שלהן, ותוך כדי כך הפניית עורף עליזה לאורגינל, ומכאן גם למסחור: "אורגינל זה משהו שאני מנסה להתחמק ממנו. הוא בעצם הפעם הראשונה שבה נוצרה העבודה. מוזיקה למשל, בעיקר מוזיקה פופולרית, בנויה על חיקוי והעתקה. מהו המקור? אכפת לנו? מוצאים את זה גם בהדפסי המשי של וורהול. מהם וורהולים? הם התרחשויות של עיקרון, של מתווה שסופק. ואז, אם אנשים החליטו שמאו אחד טוב יותר ממאו אחר, זה העסק שלהם. אנחנו נופלים חזרה לבור הזה, של מערכת שיווקית שמחליטה שיש לדברים תכונות אימננטיות".

פרנצ'סקו פיניציו. צילום: בן קלמר

תל אביב, שילוב ים תיכוני מסחרר של קצב וזבל, התגלתה ככר פורה לסוג העבודה של פיניציו: "תמיד נמשכתי לזבל, כאילו שמשהו ברחוב מנסה לדבר איתי. כאן הדברים לא מונחים בצד של המדרכה, אלא עפים בחלל. זה יקום החפצים, זה כמעט כאילו אתה עשוי מוולקרו ודברים נדבקים אליך ואתה מנסה להדביק אותם יחד והופ – יש לך תחנה גרעינית משלושה מקלות וחתיכת פלסטיק. באזורים מסוימים של העיר זר יכול לקבל את הרושם שכולם פה אגרנים. אתה רואה חרך צר והוא מלא בכבלים ובדברים, ואז שני מטר מעל הדברים יש איזו גרנד טורינו או איזה טנדר. איך לעזאזל זה הגיע לשם? ואז דלת נפתחת ומישהו יוצא ומסתבר שבאופן בלתי ייאמן, מישהו ממש גר שם! זה לא רק סדק לדחוף לתוכו חפצים. שמתי לב שיש ברחוב גם המון אבנים ולבנים מסותתות. אם היה לי פה מספיק זמן, הייתי אוסף לבנים ובונה מהן בית".

יהודים לא בונים בעצמם את הבתים שלהם, רק פלסטינים ומהגרים.

"ובהפצצות בעזה ישראל הרסה הרבה בתים. שאלת הבית קריטית באזורכם: הבית, הבניין, המקלט. בהקשר הזה, לראות את כל הלבנים והחומרים האלה ברחוב זה כמו לראות אנשים זורקים אוכל. אבל הסבירו לי שזה נובע בעיקר מעצלות, עניין של יחס לשאריות: אם סיימת לתקן חור בקיר אתה פשוט זורק את מה שאתה לא צריך החוצה".

"ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב", מובי: מוזיאוני בת ים, תאריך נעילה: 16.5