התערוכה "מעלה, מעלה!" לא מצליחה לרדת לעומק הצביקה-פיקיוּת

שם ספרו מ־1980 של איש מגזין "להיטון" דודו אורן הוא "צביקה פיק: מלאך או שטן". אף שמאז עברו 37 שנים ואלפי שנות אור של התפכחות מהתמימות ומהפוריטניות שאפיינו את התרבות הישראלית, השאלה עדיין נשאלת: מיהו צביקה פיק? האיש נוכח בתרבות באופן כל כך מובן מאליו שנדיר שאנו עומדים ומשתהים לרגע ותוהים: איך יצור מוזר כל כך התמקם באימ־אימא של המיינסטרים הישראלי. הוא גאון מוזיקלי שבחר במודע לסחוף קהל עצום עם שירי פופ ולככב כשופט בריאליטי; הוא מתהדר בלוּק אנדרוגיני ובכל זאת נערץ על ההמונים; הוא מעופף בחללית עם נצנצים במסלול שבין דיוויד בואי לאלטון ג'ון אבל משחק כדורגל בשבתות; הוא כל כך לא מפה, אבל הוא הכי ישראלי שיש. הוא המודל האלטרנטיבי של הציונות – פוטוריזם כחול־לבן.

אלה השאלות שאיתן מעניין להיכנס לתערוכה "מעלה, מעלה!" שאצרו רפי וזאנה וגיא מורג צפלביץ' ומוצגת בימים אלה במסגרת העונה התשיעית לעיצוב בחולון. אלא שהתערוכה אינה עונה על השאלות הללו ואף לא ממש מתעסקת בהן. ניכר שהאוצרים נסחפו, במודעות גלויה וברצון רב, אל התבנית שלתוכה נוצקו לאורך השנים התכנים הקשורים בצביקה פיק: פולחן אליל הפופ, המאסטרו, הכוכב, הסמל, במקום לפרק אותם לגורמים.

"געגועי לדיסקו של צביקה" של צחי נבו (צילום: צחי נבו)

התערוכה מורכבת מכמה חללים. שני חדרים מציגים עבודות שנעות על הקשת שבין אמנות פופ לעיצוב, (חלקן הגדול הוזמן במיוחד עבור התערוכה) שמנסות להציב דימוי במקום המושג "צביקה פיק". מדובר בטווח רחב של עבודות, מאיורים עד עבודות בטכניקה מעורבת. הדימויים, בהתאם לנושא הגג, צבעוניים, עשויים מחומרים "זולים" ותעשייתיים, אבל ברובם לא מקלפים יותר משכבה אחת של המושג שאותו הם מנסים לייצג ושלשמו התכנסנו. חלקם נחמדים, רובם לא, ויש בהם כמה מרגיזים. לא מפתיע אם כן למצוא עבודה של בוגר שנקר אביעד סייביץ'; שבדומה לשאר דיוקנאות הסלבים שלו שהרעישו את האינטרנט ל־15 דקות היא שטחית ולא מתעלה מעבר לפסטיש. יוצאי דופן במובן הזה הם העבודה "שיער" של בתיה מלכא, שמחברת בין מסגרת עץ פשוטה, שלא לומר פושטית, עם צורה נוזלית של פלסטיק צבעוני עשוי אינספור כדוריות בודדות; ו"Kaleidoscope 78" של אילן גריבי – כוכב שבור שוב ושוב שעשוי בקיפול פלדה בגימור מראה, ובכך מצליח להפשיט את המושג "כוכב" תוך השתתפות של האדם שעומד ממול ומשתקף בו. אלה עבודות מעניינות שמעזות וגם מצליחות לגעת בפנים הרבות שמרכיבות את הצביקה פיקיות.

"Kaleidoscope 78" של אילן גריבי (צילום: גדעון לוין)

דווקא החלקים האחרים בתערוכה הם המהנים והמוצלחים יותר. תצלומים של מולה עשת, שמואל יערי, גברא מנדיל, ורדי כהנא וטרטקובר מעטרים את קירות אולם הכניסה, ויחד יוצרים תמונה מורכבת ומתפתחת בזמן של פיק; מימי "שיער", דרך הגלאם ועד המאסטרו של היום. הפורטרט המוכר של ורדי כהנא – שבו שרשרת מגן הדוד שמחזיק פיק מתנגשת, או אולי מתמזגת, באסתטיקה הנוצרית – הולם במיוחד בהקשר של הסוגיות הפיקיות. את הפורטרטים משלימים הז'קטים המפורסמים והנוצצים שלו, שיצאו במיוחד עבור התערוכה מארונו והתייצבו לעיני הבאים בשעריה. משונה לראות את החולצות והמקטורנים המוכרים כחלק מהותי מהדימוי הפיקי, מוצבים באופן סטרילי על כנים. משונה אבל מעניין מאוד. אחד המקטורנים מוכר מפאנל "כוכב נולד", אחר מזכיר את המעילים הצבאיים של הביטלס מתקופת סרג'נט פפר. זה המיש־מש שראוי לפיק ומכבד אותו.

את התערוכה חותם חדר נוסף, מעוצב בצורה רשלנית כמעט ומוקדש לשערי עיתונים, לעטיפות תקליטים ולתקליטי זהב ממסוגרים מכל התקופות. זה גם החלק הכיפי והנוסטלגי ביותר בתערוכה, אלא שבתוך הבלגן – של החדר עצמו ושל התערוכה כולה – קשה ליהנות ממנו באמת. צביקה פיק הוא ישות בלתי ניתנת להגדרה, הוא חד פעמי ולא נופל תחת אף קטגוריה באופן מושלם. לכאורה תערוכה אקלקטית כמו זאת אמורה לייצג את הדבר נאמנה, אבל האוצרים התעלמו מדבר קריטי: צביקה פיק הוא קול. הוא לא בלגן. הוא אלף ואחד דברים, אבל הוא לא מתפזר. הוא מצליח להיות ברור במוזרותו. זה הייחוד שלו וזה מה שעוזר לקהל רחב כל כך להתחבר אליו באופן עמוק כל כך. עם כל הכיף והצבע שיש בתערוכה, את זה היא לא הצליחה להביא. לא חייבים להחליט אם צביקה פיק הוא אמנות או פופ, מלאך או שטן, אבל כדאי להרכיב את הפאזל הזה יותר בזהירות.

צביקה פיק, 1973 (צילום: מולה עשת)

[interaction id="59b78d182eb7fd0001bb298f"]