קרוב להפליא ושקט להחריד: ראיון עם אמנית המיצג מרינה אברמוביץ'

היא גמלה את ליידי גאגא מסיגריות, רקדה עם ג'יי זי ואפילו הסכימה שיכוונו לעברה אקדח טעון בשם האמנות. עכשיו מרינה אברמוביץ' מתנסה באתגר הנועז ביותר שלה עד כה: בטלה מוחלטת

מרינה אברמוביץ'. צילום: Getty Images
מרינה אברמוביץ'. צילום: Getty Images

מי שביקר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב־2010 נתקל באישה היושבת על כיסא מאחורי שולחן עץ פשוט. מולה היה כיסא ריק. אנשים באו וישבו בכיסא, חלקו כמה רגעי שתיקה עם האישה והמשיכו בדרכם. יום אחר יום היא ישבה שם, במשך 736 שעות ו־30 דקות בסך הכל: בלי הפסקות, בלי ללכת לשירותים, בלי לזוז, בלי מילים.

היה זה המיצג של מרינה אברמוביץ', "האמן נוכח" – יצירה שהפכה לאבן דרך אמנותית. כמו האמנית עצמה, המיצג היה בו בזמן מתעמת ומחושב וחיזק את מעמדה של האמנית המרדנית, ילידת בלגרד; לא רק כמלכת המיצגים אלא גם כאחת האמניות המסעירות בעולם. אברמוביץ', כיום בת 67, עוסקת במיצגי אקסטרים בגלריות מזה 40 שנה. במהלך התקופה הזאת היא התפשטה, עמדה מול אקדח טעון וחץ וקשת שכוונו לעברה, לקחה תרופות חזקות ומסוכנות, מנעה מעצמה חמצן, כמעט מתה. היא גם נתנה השראה לג'יי זי, שהתרשם כל כך מ"האמן נוכח" שיצר גרסה משלו, רק מעט קצרה יותר: הוא הופיע עם שירו "Picasso Baby" במשך שש שעות רצופות בגלריה בניו יורק.

עכשיו אברמוביץ' מגיעה ללונדון כדי להציג עוד אירוע אמנותי מפרך בגלריה סרפנטיין. וכמתבקש מאמנית שמעמידה את הסיכון בלב עבודותיה עדיין אין לה מושג מה יהיה שם. אבל אם מישהו יכול להצליח לקיים מיצג של 512 שעות "על כלום", זו היא.

את בלחץ מההופעה בלונדון?

"לא ייאמן עד כמה הבריטים הם לא קהל קל. יש להם חוש הומור נהדר והם ציניים, רוצים שיבדרו אותם ומשתעממים בקלות. זה גיהינום, אבל רציתי לראות איך אני מגייסת אותם לצד שלי".

מה המחשבה העומדת מאחורי "512 שעות"?

"לאחרונה גיליתי ראיון טלוויזיה ישן עמי, מ־1989, שבו נשאלתי איך תיראה האמנות במאה ה־21. אמרתי 'אמנות ללא אובייקטים שתשתמש באנרגיה באופן ישיר'. 25 שנים מאוחר יותר, סוף סוף יש לי אומץ לעשות זאת. ב'אמן נוכח' היו לי שני כיסאות ושולחן. במהלך תקופת ההרצה הוצאתי את השולחן ועכשיו אני מוציאה גם את הכיסאות. אני מנסה לראות האם זה אפשרי להוציא מהסיפור את המבנה וההוראות וליצור דברים מאנרגיה טהורה".

מה בדיוק יהיה שם?

"כשאני מוציאה הכל, מה נשאר? ההווה נשאר, ובהווה יכולים לקרות הרבה דברים. זה יהיה מיצג שונה בכל יום. יש ביטוי נהדר: 'אתה אף פעם לא יכול לשטוף את ידיך באותם מים בנהר', וזה בדיוק מה שעומד לקרות".

מה את רוצה שאנשים ירגישו?

"אני רוצה שאנשים יגיעו אליי פתוחים ופגיעים. כשהם באים לגלריה, הם צריכים להשאיר את שעוני היד, המחשבים הניידים, הבלקברי, האייפד והאייפון בחוץ. אנחנו כל כך רגילים לטכנולוגיה ורציתי להוציא את זה משם".

מיצג של מרינה אברמוביץ'. צילום: Getty Images
מיצג של מרינה אברמוביץ'. צילום: Getty Images

את מתכננת לפתוח את הגלריה בכל יום?

"כן. אני אוהבת את הרעיון של מוזיאון כבית. במיצג מוקדם שלי, 'אימפונדרביליה' משנת 1977, אוליי (לשעבר בן זוגה ושותפה האמנותי, פ"ב) ואני עמדנו עירומים, ואנשים היו צריכים לעבור בינינו כדי להיכנס למוזיאון. עכשיו אני זו שפותחת את המוזיאון ב־10:00 וסוגרת אותו ב־18:00".

איך את מתכוננת לתרגילי הסבולת האלה?

"אני משקיעה בזה הכנה רבה. לקראת 'האמן נוכח' לקח לי שנה ללמד את הגוף שלי לא להפיק חומצות. לקראת המיצג הזה הלכתי למפגשים של שמאנים כדי ללמוד על העברת אנרגיה, ואני גם בדיאטה איזוגנית (דיאטה לניקוי רעלים), כי אני צריכה להיפטר מכל השומן שלי כדי להיות בכושר. אני אכלנית שוקולד גדולה".

היצירה שלך כוללת גם רוחניות וגם משמעת נוקשה מאוד. מאיפה זה בא?

"אמי ואבי היו פרטיזנים וגיבורים לאומיים. למדתי מהם הקרבה ומשמעת, ושחיים אישיים חשובים פחות מאשר המסר שאתה רוצה להותיר אחריך. גדלתי עם סבתי, כי הוריי פיתחו קריירות ולא היה להם הרבה זמן עבורי. היא הייתה דתייה מאוד, סרבית אורתודוקסית, ובילתה את רוב זמנה בכנסייה. זו תערובת מעולה, ואני משתמשת בכל האלמנטים האלה בעבודות שלי".

את מכנה את עצמך "הסבתא של המיצג".

אמרתי את זה בצחוק, ועכשיו כולם משתמשים בזה. אפשר לחשוב על כינויים אחרים כמו 'לוחמת' או 'חיילת'?"

בדיוק התכוונתי לכנות אותך "בכירה".

"כן, רק אל תגיד 'סבתא'. אלוהים".

אז כבכירה בתחום, קל לך יותר ליצור עכשיו, כשמקבלים אותך וזכית לשם עולמי?

"זה דווקא הרבה יותר קשה. בכל פעם אני צריכה להיות עוד יותר רדיקלית. '512 שעות' נראה כל כך פשוט, אבל זה קשה מאוד: לבלות בגלריה סרפנטיין שמונה שעות בכל יום, לנסות למלא את החלל הזה באנרגיה ולערב בכך את הצופים. אולי זה יעבוד ואולי לא. חשוב לי לקחת את הסיכון הזה, כי כל כך הרבה אמנים עושים את הטעות של מציאת חתימה ייחודית, ואז הם פשוט חוזרים עליה שוב ושוב. ככל שאני מתבגרת, אני רוצה לפרוץ עוד יותר את הגבולות".

אנשים עולים לרגל לראות אותך, הם עומדים שעות בתור. את מרגישה שעברת על אחד החוקים במניפסט שלך שאומר שאסור לאמן להפוך את עצמו לאליל?

"אני לא מאמינה שאני אלילה. יש הרבה אמנים שחושבים שהם אלילים: האגו שלהם גבוה יותר מהרי ההימלאיה, אבל האגו שלי לא כזה. אני צנועה ופגיעה ונגישה לכולם. אני רואה את האמן כמשרת. אני לא חושבת שאני האדם הגדול ביותר על פני האדמה. אני אוהבת את המשפט של וודי אלן: 'היום אני כוכב, מחר אני חור שחור'".

איך התחיל שיתוף הפעולה שלך עם ג'יי זי?

"הוא אמר שהוא הושפע מ'האמן נוכח' ורצה לשחזר את זה עם ראפ. הסכמתי כי נראה לי מעניין לשבור טאבו. כשאתה אמן חזותי כביכול אסור לך לעשות שום דבר שמערב מוזיקת פופ או אופנה. אני לא מקבלת אף אחד מהטאבואים האלה".

על הדרך גם עזרת לליידי גאגא להפסיק לעשן.

"היא הייתה חייבת להפסיק. לימדתי אותה את שיטת אברמוביץ'. היא תלמידה מעולה: מאוד ממוקדת וחכמה".

את מקדישה את עצמך לאמנות שלך. איך זה משפיע על חייך האישיים? על מציאת בן זוג, למשל?

"בייבי, אין לי חיים אישיים. אני כל כך לא מתאימה לנישואים. זו הקרבה אדירה אבל זה הכרחי לגמרי אם אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה".

"512 שעות" תוצג בגלריה סרפנטיין בלונדון עד ה־24.8

פרטים נוספים באתר גלריה סרפנטיין