שחור על גבי לבן

אחרי שנים על קו אפריקה־ישראל, האמן יובל קדר מעלה תערוכה על תשוקה ועוני, קולוניאליזם וזרות

מתוך "ארס אפריקנה". צילום: אבי אמסלם
מתוך "ארס אפריקנה". צילום: אבי אמסלם
4 בפברואר 2014

מחאת הפליטים בישראל סימנה שסע נוסף בחברה הישראלית, אך חייבים להודות שכאשר שני המחנות מגיעים מאותה מציאות הומוגנית הדיון הופך להיות צפוי מאוד. בתזמון לא מתוכנן אך מדויק להפליא עלתה בשבוע שעבר בגלריה הקיר בחשמל תערוכה בשם "ארס אפריקנה", שעליה חתום הצייר הישראלי יובל קדר. מה שאתם אולי לא יודעים עליו זה שהוא בילה את העשור האחרון בביקורים תכופים באפריקה ואף הקים שם משפחה. את דעתו בנוגע למחאה הוא אמנם משאיר לשיחות שבעל פה, אבל את המתח בין הזהות הישראלית לזאת האפריקאית הוא פירק לגורמים משני קצותיו. התערוכה האוטוביוגרפית מתארת למעשה את מסעו של קדר שבא אל קצו כשחזר לארץ.

מאיפה הגיע הרצון לעזוב את אפריקה?

"זה היה צורך אישי, מיצוי של תהליך. היום הקולוניאליזם האפריקאי מעניין אותי לאור הנוכחות שלו בישראל. לפני עשר שנים עוד ניסיתי להבין את האדם הלבן באפריקה, היום אני מנסה להבין את האדם השחור בישראל".

את משנתו בנושא המונח הלא ממש נורמטיבי "קולוניאליזם אפריקאי" מבאר קדר באמצעות סיפור פלישתם של הבריטים לקניה. תחילה הגיעו הבריטים שפופים ליבשת ולכן השבטים ראו בהם נוודים חסרי בית וריחמו עליהם. "הלבנים מאד נזהרו ולא כבשו מיד אלא בהדרגה. היום אני מזהה קולוניאליזם שחור במערב – התהליך ההפוך מתרחש. תפיסת כוח וכיבוש אלה תכונות קהילתיות ואינן קשורות לגזענות. זה משהו שצריך להבין ולא למהר להתלהם כששומעים את הרעיון הזה. פשוט להיות מפוכחים בעניין".

קדר אמנם מעביר ביקורת גם על האדם הלבן, אך לבן שמתאר את התרבות האפריקאית עלול למשוך אש לכיוונו, עם ביקורות נוסח אובייקטיפיקציה והתנשאות.

אתה מרגיש שהצלחת לחמוק מהמלכודת הזאת?

"לא כולם מכירים אותי אז אני נאלץ להעיד על עצמי: אני מגיע מעמדה שוויונית לחלוטין וודאי שלא גזענית. חייתי באפריקה ויש לי שם משפחה. אני לא רואה אותם כאובייקט, אלא כשונה. להתעלם מהשוני זאת צביעות. הם מסקרנים, מעוררים מתח, יש להם מטענים היסטוריים. אני לא רוצה לשלוט באף אחד. הייתי אורח, לא פולש".

יובל קידר. צילום: אבי אמסלם
יובל קידר. צילום: אבי אמסלם

דימויים של מצוקה והישרדות נקשרים אצלנו לעולם שלישי, לחיים ללא קדמה ומודרניות. יכול להיות שהחוויה שלך הביאה אותך למסקנה ההפוכה? האם דווקא החיים בעידן השפע והדומיננטיות של הרשת נדונים לאומללות?

"המצוקה האפריקאית היא גשמית בעוד שלנו היא נפשית. אדם שמתקלקל לו הסמארטפון נכנס לדיכאון, ואילו באפריקה לפעמים אין מים למשך שבוע. הצורך להילחם כדי לשרוד מוביל ליחסי אנוש בעייתיים מאוד, השחיתות שם היא ברמה שאני לא מכיר כאן. לנו יש יותר שכבות שומן".

אחד הציורים בתערוכה של קדר נקרא "חילופי תפקידים בין־גזעיים", והוא מתאר אישה אפריקאית היושבת מול מחשב נייד ולידה אישה לבנה, ערומה, שאיבריה המוצנעים מוסתרים על ידי מסך המחשב. זאת יצירה שיכולה להתפרש אצל הצופה כראייה תרבותית, אך היא גם עומדת כאמירה נוקבת בפני עצמה. "הלבנים נתפשים היסטורית כגזע חזק וכובש, מדכא שחורים", מרחיב קדר, "אבל אני גיליתי שקיים דווקא היפוך תפקידים – בגלל כורח ההישרדות אפריקאים רבים שולטים באינטרנט, יוצרים דרכו קנוניות והונאות. דווקא הלבנים הם אלה שהופכים בהדרגה לפראיירים".

בפתיחה לקטלוג המלווה את התערוכה, שנכתבה על ידי ד"ר גיא מורג צפלביץ', נכתב שהמסע שלך לאפריקה העצים דווקא את תחושת הבית ואת החיבור שלך לזהות הישראלית. איך זה קרה?

"כאדם לבן אתה זר באפריקה. בקניה, שמאכלסת 42 שבטים שכל אחד מהם הוא עם בפני עצמו, מזהים גם ניגרים ואריתריאים כזרים ויש כלפיהם עוינות מסוימת. זאת מדינה שסועה וזאת גם הסיבה לכך שלא עבדתי שם. משהו במנטליות הוא מאוד הישרדותי. האמנות שם מאוד שולית והביטוי שלה הוא בעיקר במוצרים קיטשיים שאפשר למכור לתיירים. לפני שהגעתי לשם פנטזתי על לראות פסלים ולפגוש אמנים, וגיליתי בעיקר סוחרים. שנית, אפריקה היא מקום מסוכן, בטח לאדם לבן. העוני גורם לאנשים לשדוד ולרמות. הבנתי שעם כל הסכנות בישראל, אין באמת מה להשוות. כאן יש תחושת ביטחון מסוימת, ורציתי לחזור ולהרגיש בטוח".

מתוך "ארס אפריקנה". צילום: אבי אמסלם
מתוך "ארס אפריקנה". צילום: אבי אמסלם

בחרת לתאר ביצירות שלך את ישראל באמצעות סימבוליקה צבאית – מדי צה"ל, רובי M16. זה מה שמאפיין את ישראל בעיניך?

"היצירות שלי נובעות ממקום אישי, מתוך גרעין ביוגרפי. הרובה שייך לבן שלי, דרכו חוויתי את המלחמה והסכנות. זה משהו שחי בתוכי בשנים האחרונות והוביל לכך שהסכנה האפריקאית נטמעה בסכנה הקיומית שקיימת בישראל".

"הזהות הישראלית יכולה לסכנה הזאת", מסכם קדר, "אך יש לה מחיר. זאת זהות שיכולה להתקיים בשמאל או בימין אבל יש לה מחיר כבד. בין שאת חותרת לשלום ובין שלסיפוח שטחים, הדרך היחידה שבה הזהות הישראלית תמשיך להתקיים כזהות מובחנת היא באמצעות כוח. פשוט צריך להבין את זה ולהתבונן בדברים באופן מפוכח".

"ארס אפריקנה" תוצג בגלריה הקיר בחשמל עד 18.2