האמנית שרון גלזברג עדיין מאמינה בכוח של אמנות לשנות

שלושה חודשים לפני ששרון גלזברג קיבלה פרס ממירי רגב, היא גזרה על עצמה שתיקה בנושא. לא פוסטים בפייסבוק, לא תגובות ולא לייקים. את הזמן שהיא לא מבזבזת על מלחמות רשת היא משקיעה בפיסול חברתי וקהילתי (וגם בהסברים מה זה בדיוק)

עבודה של שרון גלזברג
עבודה של שרון גלזברג
25 בספטמבר 2016

נתחיל בשאלה הלעוסה אך הבלתי נמנעת: איך זה לקבל פרס ממירי רגב?

"אני לא מרגישה שאני מקבלת פרס ממנה, אלא ממך וממני, אנחנו אלו שמשלמות מסים. קיבלתי פרס מהוועדה. אגב, זו פעם ראשונה בהיסטוריה של הוועדה שהיה נציג ערבי בחבר השופטים, סעיד אבו שקרה. הכל אצלנו הפוך על הפוך במדינה הזאת. ובכל מקרה, לפני שלושה חודשים גזרתי על עצמי שתיקה בכל מה שקשור למירי רגב. אני לא מגיבה יותר בפייסבוק, לא כותבת, לא עושה לייקים. הדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא פשוט לשתוק. הקרקסנות הזאת לא משרתת אף אחד".

בינתיים לשרון גלזברג (שממש לאחרונה מלאו לה 40) אין מה להתלונן על מירי רגב ואג'נדת התמיכה בפריפריה שלה, היא עצמה שותפה עם מילנה גיצין־אדירם להקמת מוזיאון חדש לאמנות מבוססת קהילה. המוזיאון יהיה בנוי ממכולות וינוע בכל הארץ, יארח ויתארח בקהילות, בעיקר בפריפריה. "אנחנו עדיין בתהליך של ההקמה וזה מרתק. אני מתייחסת לזה כאל עבודת אמנות".

תריצו 18 שנים אחורה. אחרי שנה חסרת מנוח במדרשה, אחד מהמורים שלה, הפסל אורי קצנשטיין – שחשף את גלזברג לעולם הפרפורמנס – הציע לה לבדוק את המכון לאמנות בסן פרנסיסקו. "במדרשה עשיתי פסלים וסירבתי להניח אותם על פדסטלים. רציתי פעולות, רציתי גוף, רציתי מרחב. הוא סיפר לי על בית הספר שהוא למד בו בשנות ה־80 ואמר לי שאני חייבת לנסוע לשם".

גלזברג נרשמה למחלקה לפיסול חברתי, שמשלבת בין עשייה קהילתית לפיסול, תחום שהתפתח בשנות ה־60 וחזר לאופנה בשנות ה־90. "זו הייתה למידה מדהימה. אי אפשר בעצם ללמוד את זה, אין ממש שיעורים, לומדים את החיים. למדנו בישול, למדנו לצוד, עשינו מדיטציות עם לינדה מונטנו". אחרי הלימודים עברה גלזברג לניו יורק ועבדה בקרן ד.י.ה שתומכת באמנות במרחב הציבורי. "הקמתי את התערוכה של ברוס נאומן ופגשתי אמנים מדהימים", היא מספרת ומוסיפה שלאף על פי שהיה קל יותר לעבוד בניו יורק בתחום הפיסול החברתי, שלו היא מעדיפה לקרוא "אמנות חיים", היא החליטה לחזור לארץ ולהירשם לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה.

שרון גלזברג
שרון גלזברג

לאמנות מבוססת קהילה היה רגע שיא ב־2011 ומאז היא דעכה. גם בארץ הייתה לה פריחה קצרה, ובכל זאת אין כאן הבנה של התחום.

"לא פעם אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר לאוצרות בכירות בארץ את ההבדלים בין אמן שעובד עם קהילה לאמן שמשתמש בקהילה. אמן שמשתמש בקהילה מסתייע בה בהגשמת רעיון, ואמן שעובד עם הקהילה חוקר אותה. הוא לא יודע מה הולכת להיות העבודה, שזה קריטי. לפעמים זה נראה בסוף אותו דבר, אבל תהליכי העבודה הם מה שמגדירים את הפיסול החברתי".

זו אמנות מאוד נאיבית אך גם נצלנית כלפי קהילות.

"אני מגדירה את עצמי כאדם נאיבי ואני עדיין מאמינה בכוח של אמנות לשנות".

איך?

"הגישה שלי היא לקחנית. אני באה לקחת, לא לתת. אני סוג של יזמית, אני צריכה לשכנע אותך להתגייס לעבודה שלי. בעבודה במשכן בעין חרוד, למשל, שיתפתי פעולה עם איטונג. כל השנה עשיתי ניסויים במפעל, הכרתי את המהנדס, עבדתי עם הפועלים, רובם מאזור ואדי ערה. התחילו שיחות על אמנות, על מה זה מוזיאון, מה זה תערוכות, על החיים שלהם. הדיאלוג נוצר מזה שהייתי שם".

את גרה היום בעין עירון. את לא מרגישה קצת מנותקת מעולם האמנות?

"צוחקים על האזור הזה שכאן נמצאים כל יוצאי הודו, אבל יש כאן המון רוח ותרבות. אני שמחה מאוד שיצאתי מתל אביב, זה עשה טוב לעבודות שלי. אני פוגשת קהילות אחרות. עבדתי במושב עם קהילת העובדים התאילנדים, לא הייתי יכולה לעשות את זה אם לא הייתי יוצאת מתל אביב. למנגנון שלי זה עובד. יכול להיות שאם הייתי ציירת היה לי קשה מאוד להיות מבודדת בסטודיו שלי, אבל אני עושה 'אמנות חיים' וזה לגמרי מתחבר לי".

תערוכת זוכי פרס משרד התרבות והספורט, מוזיאון הרצליה, הבנים 4 הרצליה, פתיחה בחמישי (29.9)