תיאוריית הקשר: תערוכה חדשה חוקרת את השיער כחומר גלם

בשבוע שעבר ערכתי את הביקור התקופתי שלי במספרה. אף על פי שאין לי שיער ארוך, והביקור מסתכם בדרך כלל בעשר דקות, מקסימום רבע שעה, תחושת הרעננות השתלטה עליי גם הפעם כשהספר ביצע את מלאכתו, וכשיצאתי לדרכי הרגשתי כאילו אני משאיר מאחורי משא כבד. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים מכירים את המשא ומתן שכל אחד מאיתנו מנהל עם שיער גופו: הוא אף פעם לא מושלם, תמיד צריך לעשות איתו משהו – לגלח, להסיר, ליישר, לגזוז וכן הלאה.

העיסוק בשיער הוא פרקטיקה מרכזית של עיצוב העצמי והוא טומן בחובו משמעויות תרבותיות וערכיות. הוא מסומן תרבותית – בהיר או כהה, מקורזל או חלק – ובני אדם משקיעים בו תשומת לב יומיומית משום שהוא רכיב גופני שלכאורה אפשר לשלוט בו, שמספר סיפור על מעמד, על אתניות, על אמונה דתית ועל עמדה אופנתית. השיער הוא חלק בגוף שהוא גם חי וגם נטול חיים, גם מת וגם צומח, ולכן בתרבויות שונות הוא נתפס כאיום וכסכנה של פיתוי. נשים אורתודקסיות נדרשות להסתיר את שערן, גברים נדרשים לקצץ אותו לפני הגיוס לצבא, וכך הוא מהווה פוטנציאל של חולשה ושל חוזק, של חיים ושל מוות, ולכן הוא תמיד נמצא במרכז השאיפה לנרמל ולביית אותו – וזה עוד לפני שדיברנו על שעווה ברזילאית.

מה יש בשיער שמעסיק אותנו כל כך? מדוע מרגע שהוא מנותק מהגוף הוא הופך מאובייקט של תשוקה לדבר מרתיע, ואפילו דוחה? שאלות אלו ואחרות עומדות במרכז התערוכה "מסמר שיער", שתיפתח בגלריית החווה בחולון ביום שבת (27.6). אוצרי התערוכה, תמרה וולמן ועמרי שפירא, אספו עבודות של כעשרה יוצרים מהארץ ומהעולם, המציגים את נקודת המבט שלהם על השיער כחומר גלם, בניסיון לעורר דיון על הערכים וההקשרים התרבותיים והאסוציאטיביים שבני אדם מייחסים לשיער, ובשאיפה לאתגר את מערכת ההקשרים הזו.

דרך המשי המודרנית

אחד הפרויקטים המסעירים בתערוכה הוא "אוטוסטרדת השיער" ("Hair Highway") של סטודיו Swine הלונדוני (ראשי תיבות של Super Wide Interdisciplinary New Explorers). הסטודיו כולל את האמן אלכסנדר גרובס (Alexander Groves), יליד 1983, ואת האדריכלית אזוסה מורקאמי (Azusa Murakami), ילידת 1984. השניים נפגשו במהלך לימודי התואר השני ברויאל קולג' בלונדון, והם זכו בשורה של פרסים יוקרתיים, בהם מעצבי העתיד של סווארובסקי ויריד דיזיין מיאמי/באזל, שבו הם מציגים בימים אלו ממש, ובפרסי העיצוב של מגזין "וולפייפר". עבודות הסטודיו הוצגו באופן נרחב במוזיאונים כמו ויקטוריה ואלברט בלונדון ו־MAD בניו יורק ובביאנלה בוונציה, והסרטים שהפיקו הוקרנו בנשיונל ג'יאוגרפיק ובערוץ דיסקברי וכן זיכו את השניים בפרסים בפסטיבלי קולנוע שונים, בהם בפסטיבל קאן.

כדי לחקור את נושא השיער עברו השניים, שעוסקים רבות בעיצוב ככלי לייצור מקומי בעידן של גלובליזציה, להתגורר במשך חמישה חודשים בשנדונג שבסין – מקום מושבו של שוק השיער הגדול בעולם. בשנדונג הם התחקו אחר נתיבו של השיער כחומר גלם, החל מהאנשים המוכרים את שערם וסוחרי השיער עד העוסקים במלאכת עיבוד השיער.

"התחלנו להתעניין בשיער כששמנו לב שבשכונה שאנחנו גרים בה בלונדון יש הרבה חנויות שמוכרות פאות ותוספות לשיער", מספר גרובס בשיחת טלפון. "זה פשוט סקרן אותנו, אז התחלנו לחקור את השיער כחומר גלם, כמו שחוקרים כל חומר אחר. גילינו שהשיער הוא חומר חזק בצורה יוצאת דופן, והדהים אותנו לחשוב שבשעה שאוכלוסיית העולם רק גדלה, שיער הוא המשאב הטבעי היחיד שלא רק שלא מידלדל אלא אף גדל: הוא בר קיימא, כבר משתמשים בו לפאות ולתוספות, אבל אותנו עניין פוטנציאל השימוש שלו לדברים אחרים, לייצור אובייקטים.

"זה היה ב־2011. בשנה שעברה נסענו לסין, כי רצינו לבדוק מקרוב מי מגדל את השיער, מי עובד איתו במפעל, רצינו להגיע למקור שלו. נסענו לשוק השיער הגדול ביותר בעולם בשנדונג, ביקרנו במפעלי שיער – אלו מקומות מדהימים – ואז עשינו את הסרט ואת קולקציית הפריטים".

מלבד סרט הוליד הביקור קולקציה ייחודית של אובייקטים מהודרים בהשראת סגנון שנגחאי דקו של שנות ה־30, שרובם מוצג בימים אלו בתערוכה "מהי יוקרה" במוזיאון ויקטוריה ואלברט. פריטי הריהוט, האביזרים והאגרטלים עשויים משיער אדם ושרף טבעי ומאופיינים במשטחים עשירים שנראים כמו שריון צב, אלמוג, קרן צבי או עץ אקזוטי.

אף שבשלב זה מדובר בפריטים מעטים את העניין של השניים בשיער אי אפשר לפטור כתחביב אזוטרי. סין היא היבואנית הגדולה בעולם של עץ טרופי לתעשייה וכן היצואנית הגדולה בעולם של שיער אדם. בעזרת שילוב בין שיער ושרף טבעי יצרו השניים חומר העשוי לשמש אלטרנטיבה בת קיימא לעץ. קיימת אמנם רתיעה משימוש בשיער אדם, אך העבודה מעוררת ביקורת על הלגיטימיות של השימוש בבעלי חיים ובמשאבים טבעיים האוזלים בהדרגה, ומזכירה ששיער אדם ימשיך להיות משאב טבעי לא מנוצל גם בעתיד.

למרבה ההפתעה, צפייה בסרט שמסכם את המסע שלהם לסין ומוצג בתערוכה משכיחה די מהר את המקור האנושי של השיער בהופכו לחומר תעשייתי שעובר תהליכים שונים של עיבוד כגון שטיפה, צביעה, חימום ועוד, בדרכו להיות מוצר יוקרתי.

"כשחושבים על יוקרה ועל עיצוב, המחשבה בדרך כלל היא לא על העיצוב אלא על החומר: שיש איכותי, זהב, ברונזה – חומרים בעלי ערך גבוה", אומר גרובס. "האתגר היה לקחת חומר שלא נתפס בדרך כלל כיוקרתי, ואפילו להפך – כמשהו רגיל או אפילו מגעיל – ובאמצעות עיצוב להפוך אותו לנחשק. זה מהלך שמדבר על תהליך ועל הערך שעיצוב יכול לתת לחומר".

אולם גם לגרובס אין תשובה לשאלה מדוע כשהשיער מחובר לגוף אין לנו בעיה לגעת בו וללטף אותו, אבל כשהוא על הרצפה במספרה הוא הופך למבחיל.

"אני לא חושב שיש לי תשובה טובה לשאלה הזו", הוא אומר. "רוב האנשים מרגישים מוזר לגעת בשיער של אנשים אחרים כשהוא לא קשור לגוף שלהם. גם במפעל בסין זה היה מעניין לראות איך השיער מגיע. בהתחלה הוא נראה מחליא, אבל עם הזמן ולאחר תהליך של סירוק, שטיפה, אידוי, הוא הופך לחומר יפהפה. פתאום הוא נראה כמו משי, וזו גם אחת הסיבות שקראנו לפרויקט 'אוטוסטרדת השיער', כמו דרך המשי המודרנית. גם משי מגיע מהחי, מגלמים של חרקים, ועדיין הוא נחשב כחומר יוקרתי ולרוב האנשים אין בעיה לשים אותו על הגוף שלהם.

"לכן אין לי תשובה למה שיער נראה לנו דוחה כשהוא על הרצפה, ואילו תוספות שיער נמכרות במחירים גבוהים. סיפרו לי פעם – אני לא זוכר את הנתונים המדויקים – שסכום הכסף שמושקע בעולם בחיפוש פתרון להתקרחות גדול פי חמישה מהסכום שמושקע במציאת פתרון למלריה. זה באמת מעניין, סדר העדיפויות של המין האנושי".

"אם יש משהו שהיה לנו חשוב ביצירת התערוכה", אומרת וולמן, "הוא לגרום לאנשים לשאול את השאלות הללו ולבחון אם אנחנו יכולים להסתכל על שיער בדרך אחרת, ובעתיד להשתמש בו כחומר גלם לגיטימי שנבחן כמו כל חומר אחר, באופן מנותק ממערכת ההקשרים התרבותית שלו. אני אגב מאמינה שאי אפשר לעשות את זה. כל אחד ומערכת ההקשרים שהוא מגיע איתה. הישראלים נושאים את הזיכרון הקולקטיבי של ערמות השיער בשואה, למשל. זה בהיסטוריה שלנו".

אבל לרוב האנשים בעולם אין שואה בראש, ועדיין שיער הוא משהו טעון בתרבות המערבית.

"נכון. זה משהו די חד משמעי וחוצה תרבויות. מעניין אותי ללכת לשבטים שקצת מנותקים מהמערב, לבדוק שם את היחס לשיער כשהוא מנותק מהגוף ולראות אם זה משהו שנובע כתוצאה מתהליכי הסטריליזיציה שהתרבות המערבית עברה ולפיה הכל חייב להיות נקי. אני מניחה שהתשובה נמצאת בערך שם. אני לא יודעת בדיוק איפה זה קרה, והאם זה היה ככה ממש מזמן – אבל אני מאמינה שזה נמצא ביחס שלנו לניקיון ולהבחנה בין נקי למלוכלך".

העיסוק בחומר גלם יוצא דופן הוא המשך לפרויקטים אחרים של סטודיו Swine מהשנים האחרונות. בפרויקט Sea Chair יצרו גרובס ומורקאמי שרפרף מפסולת ימית בתהליך שכלל שליית שאריות פלסטיק מהים, חימומן ודחיסתן אל תוך תבנית, ודייגים מקומיים לתהליך הייצור ותיוג של כל שרפרף על פי מיקום איסוף הפסולת. גופי התאורה ההומוריסטיים בקולקציית סאו פאולו, שמזכירים בצורתם קקטוסים, עוצבו בהשראת סאו פאולו של שנות ה־50 ונוצרו מבקבוקי זכוכית של בירה הייניקן. הבקבוקים חוממו ועברו ניפוח מחדש ללא תהליך המִחזור הקונבנציונלי שבו הזכוכית נשברת לרסיסים. ב־Can City פחיות אלומיניום שהושלכו לרחובות העיר הותכו בשאריות שמן טיגון ממסעדות, וחול שנאסף מאתרי בנייה שימש לתבניות יציקה. התוצאה במקרה הזה הייתה שרפרפי מתכת מרשימים ששימרו במקביל הן את המצב המותך של המתכת והן את טקסטורת החול.

איך אתם בוחרים את הפרויקטים שלכם? כשאתם עובדים אתם חושבים על התוצר הסופי במונחים של שימושיות או ייצור המוני, או שהעיקר הוא התהליך?

"אנחנו הולכים לאן שהסקרנות מובילה אותנו, למקומות שמרגשים אותנו, מבלי לחשוב על שימושיות, אבל רוצים שהפרויקטים יגידו משהו על העולם או על מקום מסוים. ייצור המוני פחות מעניין אותנו, אבל אנחנו רוצים שהפרויקטים שלנו יתקשרו עם הסביבה, רוצים ליצור מערכות שעובדות. בסופו של דבר אנחנו משתמשים באובייקטים כדרך להבין את העולם ומתעניינים בזהות שנבנית דרך חומרים ומקומות שונים".

הסרטים שלכם הוקרנו בנשיונל ג'יאוגרפיק, בערוץ דיסקברי ובפסטיבל קאן, ולעומת זאת זכיתם בפרסים נחשבים בעולם העיצוב. זה לא שגרתי, ואני תוהה אם אתם בכלל רואים את עצמכם כחלק מעולם העיצוב.

"אנחנו ללא ספק חלק מעולם העיצוב, אבל אני חושב שאנחנו לא עוקבים אחר המודל המסורתי של העולם הזה. העניין שלנו מתפרש מעבר למה שנתפש כעיצוב, הקהל שלנו יכול להיות גדול יותר. גם כשאנחנו עושים סרטים, אנחנו רוצים לספר סיפור ולא רק לתעד מוצר".

מסמר שיער החל מ־27.6 בגלריה החווה בחולון