טלי מאייר יצאה למסע בעקבות נשק לפיזור הפגנות – וזכתה בפרס "עדות מקומית"

צלמת העיתונות ספגה מהמשטרה כדור ספוג שחור ללסת בעודה מסקרת הפגנה במזרח ירושלים. הפציעה שלחה אותה למסע תיעודי שזיכה אותה בפרס לסדרת השנה במסגרת "עדות מקומית"

טלי מאייר
טלי מאייר
16 בינואר 2017

טלי מאייר למדה על בשרה מה הנזק שמותיר אחריו כדור ספוג שחור, נשק לפיזור הפגנות. ביולי 2014, בעודה מצלמת עבור אתר וואלה! הפגנה במזרח ירושלים, היא חטפה אחד כזה היישר לפנים. "בשנייה הראשונה כל מה ששמעתי היה צפצוף חזק באוזניים, ומיד הבנתי שיש פגיעה מאוד חמורה", היא נזכרת. מאייר פונתה לבית החולים, שם טיפלו במשך כמה חודשים בשברים שנבקעו בלסתה המרוסקת. כשמסתכלים בתמונות שלה שוכבת שם במיטה, קשה לזהות אותה מבעד לפנים הנפוחים להחריד.

כמה חודשים אחרי אותה פציעה היא קראה בעיתון על נער פלסטיני שמת כתוצאה מאותו כדור, מוחמד סנוקרוט שמו. ואז עוד פציעה דומה. ועוד אחת. הצטברות האירועים האלה הניעה אותה ליזום פרויקט לתיעוד הנפגעים, בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח. כעת היא זכתה עליו בפרס לסדרת השנה במסגרת "עדות מקומית". "ראיתי שיש דיסוננס גדול מאוד בין ההנחיות לשימוש בנשק הזה לבין השימוש בפועל, והבנתי שחשוב להפנות את תשומת הלב לתופעה הזאת", מסבירה מאייר למה יצאה לדרך.

כ־40 מתושבי השכונות הירושלמיות שועפאט ועיסאוויה, שבתושביהן היא התמקדה בסדרה, נפגעו (נכון לסוף 2015) מהכדור הלכאורה מרוכך הזה, כמחציתם קטינים ורבים מהם בלתי מעורבים. "מה שלא פחות מטריד מהכמות הזאת זה שאף אחד לא משלם על זה מחיר", היא אומרת. "החקירות, אם הן נפתחות בכלל, נסגרות בדרך כלל מהר מאוד אף שעל פי ההוראות הרשמיות של המשטרה אסור לירות את הכדור הזה לפלג הגוף העליון, ובטח ובטח שלא על בלתי מעורבים".

מתוך הפרויקט של טלי מאייר
מתוך הפרויקט של טלי מאייר

בדרך כלל התקשורת הממוסדת, המקומית והבינלאומית, מצלמת את הפצועים מיד אחרי הפגיעה, כשהם שוכבים בבית החולים, חבושים ומגואלים בדם. מאייר מתעקשת להראות זווית אחרת: "תמיד קיים בפרויקט כזה מתח בין הרצון להראות את הקורבניות של המצולמים לבין הרצון להציג אותם כפי שהם רוצים לראות את עצמם, בצורה שתכבד אותם. הם כולם חוו טראומה מאוד קשה, וניסינו להסביר להם שאנחנו מנסים לומר משהו רחב, שאנחנו לא רוצים לצלם את הפציעות אלא את האנשים. גם הטכניקה שירתה את זה: כולם צולמו בבית שלהם במצלמת פילם, שזו שיטת עבודה אטית ורגועה יותר, מתוך ניסיון להתחשב בסיטואציה שבה הם נמצאים".

מוטיבציה נוספת ליצור סדרה, בשונה מצילום בודד של נפגע זה או אחר, היא להראות שכל מקרה אינו לגופו. שזה לא ביש מזל אלא שיטת עבודה. לטענת מאייר, "גם התחושה בשכונות היא שיש שיטתיות – למשל שכולם כמעט נפגעים בעין".

מתוך הפרויקט של טלי מאייר
מתוך הפרויקט של טלי מאייר


מי הקהל של העבודות האלה מבחינתך?
"היה לי חשוב שהפרויקט הזה לא יוצג בשום פלטפורמה בינלאומית אלא קודם כל לישראלים, כי זה הרבה יותר משמעותי. הצופה הישראלי מורגל לפענח תמונות של פלסטינים, במיוחד של נערים ממזרח ירושלים, בצורה כמעט אינסטינקטיבית מבחינה רגשית, ובדרך כלל גם מה שמראים זה זריקות אבנים וכדומה. האתגר שלי היה לשבור את האינסטינקט הזה, ואני חושבת שזה הצליח – גם הזכייה ב'עדות מקומית' ממחישה את זה וגם התגובות הרגשיות שהפרויקט מייצר אצל אנשים שונים, בלי קשר בהכרח לדעות הפוליטיות שלהם. זה הישג גדול מאוד מבחינתי". הפציעות שמתועדות בסדרה, חשוב להדגיש, נגרמו כולן על ידי משטרת ישראל, לא על ידי צה"ל, דבר שעשוי להטריד את הצופה הישראלי גם ברמה נוספת: "היום המשטרה משתמשת בזה נגד פלסטינים, אבל בעתיד אין מניעה שהנשק הזה ישמש גם לפיזור הפגנות של קבוצות אחרות בישראל".

טלי מאייר תשתתף בערב "סיפור צילום", בהנחיית אוצר "עדות מקומית 2016" מיכה קירשנר, שבה ידונו צלמים שונים בעבודתם. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 תל אביב, חמישי (19.1) 19:30, 42־52 ש"ח (מחיר כניסה למוזיאון)

מתוך הפרויקט של טלי מאייר
מתוך הפרויקט של טלי מאייר