ויוה לה פראנס: 7 דברים שהתרבות האנושית חייבת לצרפתים

כשחושבים על זה, הצרפתים המציאו כמעט כל אספקט בתרבות והמחשבה המודרנית, מגילומים פרטיים של רעיונות כמו מוזיקה סקסית ועד קונספטים גדולים כמו הקולנוע עצמו

בריז'יט בארדו (צילום: גטי אימג'ס)
בריז'יט בארדו (צילום: גטי אימג'ס)
7 במאי 2017

קולנוע

אפשר לדבר על הגל החדש הצרפתי שאחראי במידה מסוימת ללידת הקולנוע האמריקאי החדש ואפשר להזכיר את הקומדיה הצרפתית ששוטפת את קולנוע לב כבר שנים, אבל כשמדברים על קולנוע צרפתי המשמעות היא הרבה מעבר לזה: הקולנוע עצמו נולד במדינת הבגט. בדצמבר 1895 התבצעה ההקרנה הראשונה באמצעות מכשיר הסינמטוגרף על ידי האחים לומייר, שגם הפחידו על פי האגדה את הצופים בסרט של הרכבת שנכנסת לתחנה. מספר שנים אחר כך ז'ורז' מלייס היה הראשון לביים סרט מדע בדיוני, עם "מסע אל הירח" מ-1902.

פנטומימה

הפנטומימה אמנם הייתה חלק מהתרבות כבר ביוון העתיקה, אבל את הדמות המודרנית של הפנטומימאי שאנחנו מכירים היום המציא ז'אן-גספאר דבורו. דמות ה"פיירו" שלו מתחילת המאה ה-19 – הליצן העצוב והתמים בעל הפנים הלבנות – השתלט מאז על הדימוי של הפנטומימאי. גם אטיין דקרו, ז'אן-לואי בארו ומרסל מרסו, שפיתחו את הפנטומימה והפכו אותה לשיטת משחק לגיטימית (ויש שיאמרו שחבל שכך), היו צרפתים.

המשוטט

לכולנו יש חבר כזה, חלקנו החבר הזה בעצמנו – האיש המשוטט. הוא הולך בעיר בין הרחובות, חותך את השדרות, נכנס לסמטאות, מסתובב בסנטר ויוצא מהצד השני, מתערבב בקהל ונפרד ממנו, בלי מטרה, בלי מקום מסוים שהוא צריך להגיע אליו. יודעי ח"ן מבינים שזו הדרך ליהנות מהעיר המודרנית, שיכולה להציע אינסוף גירויים חדשים ומפתיעים למי שמצליח להניח בצד את הצורך להגיע למקומות, ופשוט להסתובב. נתן אלתרמן הבין זאת, עלי מוהר יישם את זה, אבל מי שחתום על המצאת "המשוטט", Le Flâneur, הוא המשורר הצרפתי שארל בודלר. בודלר כתב בפריז באמצע המאה ה-19 והשפיע על הסוריאליסטים, על אסתטיקת הדיכאון והדקדנטיות וגם על כל מי שכותב על חשיש מאז, אבל הגדולה שלו הייתה הזיהוי של היופי שבשיטוט העירוני: "להיות הרחק מהבית ועם זאת להיות בבית בכל מקום […] אוהב החיים האוניברסליים נכנס בקהל כמו היה מאגר עצום של אנרגיה חשמלית. או שאפשר לדמות אותו למראה רחבה כמו הקהל עצמו; או לקלידוסקופ בעל מודעות, שמגיב לכל אחת מתנועותיו ומשכפל את הריבוי שבחיים ואת החסד המנצנץ של כל יסודות החיים".

שארל בודליר
שארל בודליר

האמנות המודרניסטית

הקטע המצוטט לעיל של בודלר לקוח מתוך "צייר החיים המודרניים", שבו התייחס בודלר לאופי הרצוי של האדם, והאמן, לאור השינויים של אמצע-סוף המאה ה-19. מי שלקחו זאת לתשומת לבם היו חבורה של ציירים צרפתים, בהם מונה, מאנה, רנואר, דגה ופיסארו, שמאסו בציור האקדמי הצרפתי וביקשו לרענן את המושג של אמנות "טובה". לא רק ציור קלאסי בסטודיו, אלא גם ציורי נוף וטבע שנעשים בחוץ. לא עוד טכניקה קלאסית של פורטרטים שנולדים מרישום, אלא ציור ישיר שמתמקד ברושם שמותירים האור, המרקם והצבע של הסצינה על הצייר. לאור התפתחות הצילום, מדובר היה בתגובה מחויבת המציאות והכרחית, שגם הולידה למעשה את המודרניזם באמנות.

"התרשמות, זריחה", קלוד מונה
"התרשמות, זריחה", קלוד מונה

לאחר מכן, בתחילת המאה ה-20, התפתחה תנועה חדשה באמנות החזותית – הקוביזם, שבמסגרתו יצרו בפריז פיקאסו, בראק, גריס ואמנים נוספים את הזיקוק החד ביותר של התקופה המודרנית, באמצעות פירוק לגורמים של האובייקט ושלילה מוחלטת של הנטורליזם. היום שילוב של אלמנטים מאפריקה או ממקומות אחרים בעולם באמנות נראה מובן מאליו, אבל הקוביסטים היו הראשונים שעשו את השילוב הזה כדבר טבעי ומתבקש. במקביל לקוביזם התפתח גם הסוריאליזם, שחוץ מלהפוך למילה שגורה על פיות אנשים שאין להם מושג מה המשמעות האמיתית של המושג, הביא אל הקנבס את התת מודע המשונה עד מאוד של האדם המודרני.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו
"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו

בריז'יט בארדו

לו היינו מציינים את כל השחקנים, הזמרים, הסופרים, המשוררים ואנשי האופנה הצרפתים שהפכו לדמויות בולטות ומשפיעות הכתבה הזו הייתה נמשכת לנצח, אבל לבריזי'ט בארדו שמור מקום של כבוד בתור לא פחות ממהפכנית. בארדו נולדה למשפחה בוהמיינית אמידה והחלה לדגמן בנעוריה, אבל היא לא נשארה בדמות הנערה היפה והתמימה. בשנות החמישים היא פיתחה פרסונה שפרנסה עשרות סרטים שהפכו אותה לסמל מין בינלאומי, והיא ייצגה כבר אז את החופש והשחרור שיגיעו לשיאם בעשור שלאחר מכן. הסרט "ואלוהים ברא את האישה" בכיכובה מ-1956 הוא אחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של התרבות, לאור ייצוגי המיניות בכלל והמיניות הנשית בפרט שבו, שלא נראו עד אז על המסך, בטח שלא בהצלחה כזו. בניגוד להוליווד של אותה תקופה, שעדיין הייתה לרוב שמרנית, האופי של בארדו הציג את אירופה, וצרפת בפרט, כמקום משוחרר יותר. לא בכדי נהרו צעירים אמריקאים באותה תקופה לעיירות הנופש בריביירה שהתמלאו בצעירות לבושות ביקיני (וגם זה לא בהכרח).

שירי סקס

היא מורידה את כתפיות השמלה, קלוז אפ על השפתיים שלה; הוא מנשק לה את הצוואר והם נופלים אל המיטה; המצלמה עוברת לצלם את הקיר שליד בתנועת פּן, ואנחנו נשארים לדמיין מה קורה במיטה. את השיר ברקע כבר אפשר לשמוע גם בלי להצמיד את הסצנה הגנרית הזו לסרט כזה או אחר: "Je t'aime… moi non plus" של סרז' גינסבורג עם ג'יין בירקין, שיר שיצר ז'אנר חדש של סליז מתקתק שכבר אי אפשר לחשוב על סצנות סקס בלעדיו. גינסבורג פרץ את הדרך לז'אנר שלם של פופ צרפתי סליזי ומתקתק שחדר מהמסך הגדול אל חדר המיטות של אנשים בכל העולם, עד שהיום כבר אי אפשר לשים ברצינות אלבום של Air בלי לצחוק בזמן הסקס.

פוסט מודרניזם

התרומה המפוקפקת ביותר של הצרפתים לתרבות העולמית: אין אמת, אין אידאולוגיות, אין מוסר אוניברסלי; אין מחבר, אין קורא, אין סובייקט; אין רצף היסטורי. הכל מרקם משתנה שנארג בכל פעם מחדש כתלות בנקודת המבט. הכל נתון לקריאה המפורקת במציאות שכל אחד יכול לבצע. אמנם הפילוסופים הצרפתים של מחצית המאה ה-20, בהם ליוטאר, בודריאר, פוקו, דרידה ואחרים, הם בין הכותבים והחושבים המרתקים והמשונים של המאה הקודמת, אבל ההגות הזו, שביקשה לעשות מהפך בחשיבה המודרנית, התאהבה בחוסר הבהירות שלה ועשתה מחוסר האפשרות להבין משהו אידאולוגיה בפני עצמה. שיח הזהויות הוא דוגמה מצוינת לדבש והעוקץ של הפוסט מודרניזם: מצד אחד אי אפשר להפריז בחשיבות של הכרה בתרבות השונה ובצרכים של כל קבוצה כמו גם בעוולות שנעשו לקבוצות שונות בהיסטוריה, ומצד שני מדובר בזרז להתפוררות של החברה לשבטים הולכים וקטנים ולחוסר הלגיטימיות של היחיד לחשוב על עצמו במונחים גדולים יותר של "אדם" או "הומו סאפיינס" על כל המשתמע מכך.

[interaction id="590f02a832e5cd871b2a0539"]