חצי חינם

תנאי חיים, מתחם ארטפורט. נעילה: 1.3.14

התערוכה הקבוצתית "תנאי חיים" – שאצרו ורדית גרוס, סיגל ברניר, ויעל מוריה קליין במתחם ארטפורט – מציגה 34 פרויקטים של "אמנות מעורבת חברתית" – פרקטיקה אמנותית ה"מאמצת לחיקה מטרות וטכניקות מתחומים שאינם מקורבים לאמנות ומערבבת בין עבודה קהילתית, תכנון עירוני, אג'נדות אזרחיות, שימור מסורות, מהפכות ועוד". לאמנות מעורבת חברתית יש בדרך כלל שני מאפיינים מרכזיים: היא נוצרת בשיתוף פעיל של הציבור ומעוגנת בזמן ובמקום ספציפיים. לכן כשהיא נודדת לתערוכות אפשר להציג רק תיעוד ארכיוני שלה. מבחינה זו, על פניו "תנאי חיים" היא תערוכה מדויקת המכירה במגבלותיה. היא מעוצבת כמרכז למידה, וכך במקום לנסות ליצור אסתטיזציה מוזיאלית מלאכותית לצורכי תצוגה, בחרו האוצרות להציג את הפרויקטים באמצעות הסברים, תמונות וסרטונים. מי שיקדיש לתערוכה שעה או שעתיים יֵצא עם ידע מקיף למדי על פרויקטים ייחודיים שנוצרו בארץ וברחבי העולם בשנים האחרונות, מעבודתו של ויק מוניז עם ממייני זבל בברזיל; דרך פרויקט "מקהלת התלונות" שמזמין את המשתתפים להפוך את תלונותיהם לשיר מקהלה, קולקטיב "ווכנקלאוזר" האוסטרי שמשתמש במשאבי אמנות כדי להעניק טיפול רפואי לחסרי בית; וכלה בפרויקטים מקומיים כמו תערוכת המכירה "לחם ושושנים" ועבודתו של מאיר טאטי בשכונת ג'סי כהן בחולון.

אולם לבחירה בתצוגה הסברתית על פני עבודות של ממש יש הסבר נוסף הקשור לפיל שבחדר, השוכן במתחם האמנות היוקרתי מיסודה של קרן תד אריסון. "תנאי חיים" מציגה אמנות שמבוססת על צורות שונות של פעילות בשיתוף הציבור, המיועדות להניע שינוי חברתי כלשהו – הגברת המודעות לזכותן של נשים על גופן, תמיכה במתנגדי משטר בסוריה, תיעוד של מסורות נעלמות ועוד. המטרות הללו לא בהכרח מתנגשות עם הפעילות העסקית שמקיימת את ארטפורט, אולם במסגרת יחסי הכוחות המוצגים קשה לומר שהן מנותקות ממנה. מבין 34 הפרויקטים בתערוכה יש רבים שמסייעים לנפגעים מכוח, וכמעט אף אחד שמאתגר את הכוח עצמו. כך התערוכה מציגה ניסיון של הקבוצה הפלסטינית DAAR לפרק את הכיבוש, אך לא את חלקם של בנקים ישראליים בביסוסו ואת הרווחים שגרפו ממנו. היא מציגה את ספריית לוינסקי שנבנתה על ידי קבוצת אמנים לטובת האוכלוסיות הזרות בדרום תל אביב, אך לא את פעילותו ארוכת השנים של ארגון אחותי שתביעתו לצדק חברתי חורגת מתיקונים קוסמטיים. היא מציגה פרויקטים ראויים לכשעצמם של העצמת קהילות מוחלשות, אך נמנעת מטיפול בגורמים ששומרים על חולשתן של קהילות כאלו. כפועל יוצא מכך, במקום לחזק את הקהילות, התערוכה מדגישה את חולשתה של האמנות.

"תנאי חיים" מאמצת את בחירתם של אמנים מסוימים לתפקד כעובדים סוציאליים, ומציבה אותם בעמדה שולית ביחס לפוליטיקאים, עיתונאים, אנשי עסקים ושוטרים. טענה זו נכונה ביחס להרבה מפעלי אמנות פילנתרופיים, אולם בהקשר הנוכחי היא צורמת במיוחד. לתרבות קפיטליסטית יש לפעמים חוצפה לא ממוסדת שבתנאים מסוימים יכולה להפוך לכוח פרוגרסיבי, אולם כדי שזה יקרה היא צריכה להיות מסוגלת להעמיד גם את עצמה במבחן. כאשר היא אינה עושה זאת היא נותרת קירחת מכאן ומכאן, ולכן מי שיבקש לקיים את הציווי של העבודות בתערוכה (פעולות ציבוריות לשינוי וצדק חברתי), יגלה שהוא מקבל אמנות מסורסת וגם משלם עמלות מופקעות לבנק הפועלים.

שורה תחתונה: אמנות חברתית בינלאומית בועטת, עם נקודה עיוורת