כלכלת בית

כשהיא עוסקת בשינויים שעברו על הכלכלה המערבית בעשורים האחרונים, התערוכה "טובין" מצליחה ליצור דיון וגם לא מעט מחלוקות

"קלקר של רונית קרת, מתוך התערוכה "טובין". צילום: לנה גומון
"קלקר של רונית קרת, מתוך התערוכה "טובין". צילום: לנה גומון
19 בדצמבר 2013

טובין, מוזיאון בת ים. נעילה: 15.2.14

נקודת המוצא של התערוכה הקבוצתית "טובין", שאצרו יהושע סיימון וליז חג'ג' במוזיאון בת ים, נעוצה במעבר של הכלכלה המערבית ממערכת שמבוססת על ייצור למערכת המבוססת על צריכה. למעבר זה, טוענים האוצרים, יש שתי השלכות אמנותיות משמעותיות: הראשונה קשורה באמנות שעוברת גם היא מייצור אמנותי של חפצים חדשים לשימוש (צריכה) של חפצים קיימים. זה אולי נשמע כמו תיאור של רדי־מייד, החוגג בימים אלה 100 שנה, אולם הכוונה של "טובין" אינה להצביע על שימוש בחפץ סתום כמו המשתנה של דושאן לצורך דיון במהותה של האמנות, אלא בדיוק להיפך – שימוש באמנות על מנת לתהות על אופיים ומקומם של חפצים בעולמנו.

הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, בעבודתה של נועה יפה "צילום נוף". מרחוק, העבודה נראית כתצלום טבע לילי המואר על ידי ירח מלא. מקרוב מסתבר שלא טבע, לא לילה, לא ירח וגם לא תצלום אלא אקווריום, ג'ל לשיער, שמן תינוקות, מנורה מאיקאה ועוד כמה חפצים שחיבורם יוצר אשליית תמונה. העניין פה אינו חיקויו של נוף רומנטי ומסתורי באמצעות מוצרי צריכה זולים, אלא העובדה שאוסף מוצרי צריכה יומיומיים המונחים זה לצד זה נחווה כתמונת נוף. היפוך דומה מופיע גם בעבודתו של כריסטופר צ'יאפה "ספיד סטיק" (מעין שער מהודר הנוצר מחיבור בין שני דיאודורנטים המגירים חומר נוגד זיעה זה אל תוך זה), בעבודתה של רוני קרת "קלקר" (תבליט נוף מופשט ו"דני קרווני", העשוי מחתיכות קלקר ששימשו לריפוד באריזות של מכשירים וכיו"ב), בעבודת הווידיאו של אסף גרובר "מרשמים לפסלים" (אוסף דגימות מסרטי קולנוע שבהם מופיעים אובייקטים שיכולים, בוודאי שעל רקע התערוכה, להתפרש כפסלים, או כמחוות פיסוליות), ועוד.

התופעה השנייה, הנגזרת מן המעבר מייצור לצריכה, כותבים סיימון וחג'ג', היא מעבר של העבודה "מחוויה של ניכור (שקשור בייצור תעשייתי), לחוויה של חוב (שהוא הבסיס לתוכנית המימונית בכל חליפין – ממשכנתה ועד לתשלומים בכרטיס אשראי ועד רישיונות על קניין רוחני)". כך, למשל, מחברתו של שי יחזקאלי משמשת בו זמנית כמצע לרישומים אמנותיים פר־סה ולרישומי תזכורות לתשלומי חשבונות. כך מציג טמיר ליכטנברג סדרת משטחי עבודה של אמנים חברים כשי־לי עוזיאל וערן נווה, ומקנה להם ערך עודף עתידי.

"טובין" היא מקרה נדיר של תערוכה מקומית שמעוררת דיון, התכתבות ואי־הסכמה. בעוד גליה יהב מיקמה ב"הארץ" את התערוכה בהקשרים בינלאומיים ועמדה על מאפייניה המקומיים היחודיים, גדעון עפרת סיכם בבלוגו את ההתייחסות להיבט הקליל והמהיר של העבודות בתהייה האם מדובר ב"טובין", או שמא ב"רעין". לטובין יש אכן מראה אגבי המקדש את המחווה המרפרפת, הקורצת וממשיכה הלאה, על פני איזשהו כובד ושאיפה לאמנות שתשרוד לנצח, אולם ראוי לומר שהיא למעשה מגיבה לעולם שכזה. אם מתעלים לרגע על תחושת הדאחקאיות המסתייגת לכאורה מחשיבות עצמית וחושבים על העבודות כביטוי של מציאות חיים, נותרים עם תערוכה טרגית.

שורה תחתונה: נאו־מרקסיזם עם חיוך.