לא היה לי לב להעיר אותך: גרניט פורצלן

חן שיש – לא היה לי לב להעיר אותך
גלריה גורדון, עד ה־16.11

הציירת חן שיש, שתערוכתה "לא היה לי לב להעיר אותך" מוצגת כעת בגלריה גורדון, זוכה במשך יותר מעשור של קריירה אמנותית לחיבוק חם מעולם האמנות המקומי. מתערוכה לתערוכה, מפרס לפרס ומכתבה לכתבה, מאגדת שיש קהילת אוהדים. אלו מקפידים להדגיש את הממד הרגשי והאקספרסיבי בעבודתה של האמנית, ומתארים את עבודתה כתוצר של שילוב בין רגשות מבעבעים לעשייה טוטאלית. יהיה מעניין לבדוק פעם מתי ואת מי מתייג עולם האמנות המקומי בצורה כזאת. זו אמנות המעניקה רגש בעולם מנוכר וחותם של אותנטיות בעולם של ייצוגים משועתקים. היא כוללת מוסר עבודה, אקסצנטריות ויחידאיות, בד בבד עם ביטחון והמשכיות, ונדמה שזה כל מה שצריך כדי לבנות מותג אמנותי יציב ומניב. מותג אמנותי כזה בונה מיתוס אמנותי, שבתורו בונה ערך כלכלי, שבתורו מחזק את המיתוס שמחזק את הערך הכלכלי, וכן הלאה וכן הלאה.

המבנה המשולב הזה לא חייב להיות מתכון לאמנות גרועה, כמובן, אולם חשוב לשים לב לקשיים שהוא מציב בפני מי שמבקש לנתח ולבקר את העבודות באופן שחורג מאפיון כלכלי וסוציולוגי. לקידוש האינטואיציה הציורית האימפולסיבית אך ממושמעת יש תפקיד חשוב בטרפודה של הביקורת, כי מה כבר אפשר לומר נגד ציורים המוצגים כיצירתה של חיה פצועה שנהמות הכאב שלה נשמעים בסולמות לא נכונים? שכעבור כמה שנים של האזנה השמיעה מתחילה לקהות? שכשהציירת קמה או הולכת לישון בארבע לפנות בוקר כדי לצייר זה כנראה לא מספיק מוקדם או לא מספיק מאוחר? במילים אחרות, הצבתה של אמנות על בסיס של אותנטיות רגשית ומסירות גבוהה מעמידה חומה בפני המבקר. הוא יכול לעבור את החומה ו"להתחבר" לציורים, או להישאר מעבר לה ו"להיאטם" להם. אוצרים ומבקרים המבקשים בכל זאת לספק נקודת מבט שיפוטית ומרוחקת מעט פונים לניתוחים פורמליסטיים והיסטוריים, או לחלופין מנסים לזרום עם הכיוון הטוטאלי והביוגרפי ולדבר על מגיה ורוחניות בעבודותיה של שיש. בכל המקרים ניכר שהאמנות מנכיחה את הסובייקטיביות הביקורתית לא פחות מאשר את הסובייקטיביות הציורית.

אותנטיות וסערה רגשית מציבות רף גבוה מאד לקריירה אמנותית ארוכה. יש אמנים שעמדו בו. המבחן של שיש – בת 43 בסך הכל – עדיין לפניה, אולם אחרי עשור של נסיקה התערוכה החדשה מגלה סימני חולשה. על פניו יש בה מרכיבים רבים שהופיעו גם בעבודותיה הקודמות: דימויים חוזרים של עיניים, לבבות וציפורים, שימוש מרובה בצבעי זהב, וורוד, שחור ולבן, ציור תהליכי המדגיש מחוות ציוריות כטפטופים וחריטות, משיכות צבע שהונחו על הבד בתנופה גופנית מול נגיעות עדינות. לכך נוספות כותרות כמו "לב הופך לפחם בגללך", "קמתי בבוקר ועזבתי", התורמות לאווירת הרגש המפעפע וזורם הישר מן הלב אל הבד.
רוב הציורים מצוירים ב"קנה מידה גורדוני" – ציורים גדולים יחסית אך לא גדולים מאוד, באורך 2־2.5 מ'. שיש אינה הראשונה שעוברת לצייר בפורמט כזה בעקבות העבודה עם הגלריה וגם לא הראשונה שעבודותיה נפגעות מכך. אין במידות כאלו את האנינות הביתית בורגנית של ציורים קטנים ולא את ההיקף הציבורי/נדל"ני או האנטי מסחרי של ציורי ענק. הם מתאימים לדירות מרווחות מאוד. ככאלו מדובר בציורים במידות נובורישיות להחריד. ייתכן שהפורמט הזה נמכר טוב, אולם לפחות עבור הציור של שיש זה פורמט נורא. הוא לא פתוח ופרוץ כמו ציורי הענק שיצרה בעבר, אך גם לא תמציתי וממוקד כפי שאפשרו עבודותיה הקטנות. כפועל יוצא מכך הן התנופה והן העדינות המזוהות עם שיש נבלעות על ידי הבדים הגדולים, נדחסות יחדיו בבליל דימויים ומחוות מנייריסטיות שאמורות ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים אך נכשלות בכל פעם מחדש.

שיש פועלת במגרש מסוכן. היא פורעת את הסדר הציורי בעידן של סדר ציורי פרוע מלכתחילה ומציעה אמנות המבוססת על רגש אינטואיטיבי ואינטנסיבי בעידן של מסחטת רגשות מוגברת. קשה להצביע על הדבר שמקנה לעבודותיה כוח שכנוע, אבל קל להבחין כשהדבר הזה נעדר.