חומות של תקווה

יש מעט מאוד דברים בעולם שאני שונא יותר מקומדיות של טעויות. לא ברור איך הז'אנר הבלתי נסבל הזה, שהיה צריך להישאר באייטיז יחד עם לסלי נילסן, הצליח להתגלגל אל הטלוויזיה המודרנית. זאת גם כנראה הסיבה שלמרות לא מעט נגיעות של מקוריות, "העשב של השכן" הפכה בעיניי די מהר לסדרה מעצבנת, שחיזקה את הטרנד הגרוע והובילה לכך שאנשים מסתובבים בעולם ומשוכנעים ש"שובר שורות" היא מאסטרפיס. בקיצור, קשה לומר שאני מעריץ של ג'נג'י קוהאן, יוצרת סדרת הסמים הפרברית המעיקה ההיא, ועוד יותר קשה לומר שהיו לי ציפיות גבוהות מסדרת הכלא החדשה שלה "כתום זה השחור החדש" שעלתה בנטפליקס וב־HOT. אלא שדווקא כשהיא מוגבלת באחת מהמסגרות הז'אנריות הקשוחות בסביבה, הצליחה קוהאן לבנות סדרה מקורית בצורה יוצאת דופן; כזאת שמציגה דמויות עמוקות, מרכז עלילתי חזק ומסלול התפתחות אמיתי ולא רק "תיק עם סמים שנשכח בבגאז' של הרכב של השכנה ועכשיו צריך לבלות 25 דקות בלנסות להוציא אותו משם רק כדי להיות בדיוק באותו מקום שבו התחיל הפרק".

נקודת המוצא של "כתום זה השחור החדש", שמבוססת על ביוגרפיה בעלת אותו שם שכתבה פייפר קורמן, היא של "דג מחוץ למים". במקרה שלנו, מדובר ביאפית צעירה מברוקלין שמאורסת ליהודי טוב ועובדת על חברת הסבונים הטבעיים החדשה שלה. לפתע, צץ בחייה אישום על פשע שביצעה לפני עשור עם זוגתה הלסבית (לורה פרפון שזכורה כדונה מ"מופע שנות ה־70" – מבוגרת בעשור וכבר לא ג'ינג'ית – לא מאכזב כמו שזה נשמע) ושולח אותה לכלא נשים ל־15 חודשים. הבסיס העלילתי הזה עומד במרכז הקונטרסט הקומי של הסדרה ומצליח לספק לא מעט רגעים סופר מצחיקים. אבל אם "כתום זה השחור החדש" הייתה מסתפקת בלהיות קומדיה בלבד, היא אמנם הייתה נותרת סדרה נחמדה, אבל לא הרבה מעבר. העובדה שקוהאן מצליחה לייצר מהסיטואציה הזאת גם מנוף דרמטי הוא המקום שבו הסדרה מתחילה להמריא.

האתגר הראשון שעמד בפני קוהאן היה לבנות בית כלא שלא מזכיר קלישאה דלה של "אוז" ואכן, הכלא של "כתום זה השחור החדש" מזכיר יותר שילוב בין בית ספר תיכון לטירונות כלל צה"לית ודווקא העובדה שקוהאן לא בונה את הכלא שלה כגיהינום הוא מה שהופך אותו לכזה. דרך העיניים של הגיבורה פייפר צ'פמן (טיילור שילינג) אנחנו מוצאים את עצמנו בסיר לחץ של רגשות, מובלים דרך מערכת מלאה בחוקים ובאינטריגות – שאמנם לא מציבים את האסיר בסכנת חיים תמידית כמו שמקובל בז'אנר, אבל הופכים כל מקלחת לסרט מתח. מופתעת מהחלוקה לגזעים בתוך הכלא, צ'פמן מנסה להעלות דיון על קורקטיות פוליטית ונהדפת בשנייה. "זה לא עניין גזעני, אלא עניין שבטי", אומרת לה אחת מהאסירות הלבנות ומבהירה שגם המסגרת המחשבתית של העולם שבחוץ לא רלוונטית כאן בשום צורה.

ככל שמתקדם מסלול האוריינטציה, הופכות הדמויות סביב צ'פמן לחלק משמעותי יותר ויותר בסדרה. קוהאן נעזרת בפלאשבקים מחייהן הקודמים של הדמויות, סטייל "אבודים" (שיכולה להיחשב בעצמה לסוג של סדרת כלא מעפנה), שהופכים את "כתום זה השחור החדש" מסתם סדרת חניכה מעניינת ליצירת אנסמבל עם מרווח התפתחות כמעט אינסופי. רד, הטבחית הקשוחה, מיס קלודט הקאריבית האלגנטית, סופיה הספרית שעברה ניתוח לשינוי מין ועוד מגוון של דמויות עשירות ומקוריות חודרות אט אט מתחת לעור והופכות את הסדרה למסקרנת. והכי חשוב – הכל מוגש במשקל נוצה ומותאם באופן מושלם ל־Binge Watching (תופעה המזוהה עם צפייה מרתונית) של סוף השבוע.

השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה היא איך מושכים את הסיפור הזה על פני יותר מעונה אחת. לפייפר יש בסך הכל 15 חודשים בכלא והזמן הולך ואוזל. תוסיפו לזה את המשיכה הידועה של קוהאן ללופים עלילתיים מיותרים וייתכן שתקבלו סדרה שלמרות עונת בכורה מבריקה, ספק אם תוכל לשמר את עצמה לאורך זמן. במחשבה שנייה, למה להתעסק בעתיד כשממש מעבר לפינה מחכה לכם מרתון הצפייה הכי טוב של השנה? ובהקשר הזה, אחרי "בית הקלפים" ועכשיו "כתום זה השחור החדש" המופתיות, אפשר כבר לדבר על תחילתו של "עידן הנטפליקס", בחסות רשת שלא רק מצליחה לספק את מה שהעולם צריך מבחינת זמינות אלא גם מפציצה בתכנים המשובחים ביותר שיצאו השנה עד כה. ואולי זה לא במקרה שבדומה ל־HBO ול"אוז", גם העידן הזה נפתח בסדרת בית כלא.