נושא המחקר: ציצים

ההשוואה הבלתי נמנעת ל"מד מן" שמרחפת מאז 2007 מעל ראשה של כל סדרה שעוסקת באיזור תפר האמצע של המאה הקודמת היא מקרה קלאסי של חרב פיפיות. מצד אחד, הקהל רעב לעוד מהקפסולה התקופתית שהוא כל כך מכור אליה, מצד אחר, הסיכוי שלך לצאת טוב כשנקודת הרפרנס היא אחת מיצירות התרבות המופתיות של 20 השנה האחרונות רחוק מלהיות מבטיח. "הסקס של מאסטרס", הסדרה התקופתית החדשה מבית Showtime, מתמודדת עם המשקל העצום הזה על ידי טריק קטן שהופך את אותה חרב פיפיות לדאבל דונג. פרק הפיילוט של הסדרה עמוס בכל כך הרבה עירום וסקס עד שאפילו המוח הביקורתי ביותר יעדיף לבהות בזוג הציצים המקפצים על המסך מאשר להיכנס להשוואות לחבורת סטרלינג־קופר. אלא שבניגוד לרוב המכריע של המקרים שבהם עירום בערמות הוא רק דרך לכפר על חורים שחורים בעלילה, ב"הסקס של מאסטרס" הוא למעשה התמה העלילתית המרכזית וככזה מצדיק כל פטמה ופטמה.

הסיפור מבוסס על חייו של ויליאם מאסטרס, רופא נשים בכיר וזוכה פרסים שמחליט בצעד יוצא דופן בשלהי סוף ה־50 להקדיש את חייו למחקר של מיניות האדם, או יותר נכון לחפור בשאלה מה קורה לגוף האנושי בזמן סקס. מהר מאוד הוא מבין שללא פרטנרית נשית המחקר שלו יישאר תלוי בתצפיות בחורי הצצה של בתי זונות ובניסיונות חסרי סיכוי להבין למה לעזאזל נשים מזייפות אורגזמה. הוא מוצא את ורג'יניה ג'ונסון, אם חד הורית שעובדת כמזכירה בבית החולים ובזכות גישתה המתירנית והפתוחה מינית הופך אותה לשותפתו למחקר. מכאן יצאו השניים לעשר שנות המחקר המשמעותי ביותר בפענוח מנגנון המיניות האנושית שאותו תלווה הסדרה.

אלא שלמרות הנושא הפרובוקטיבי ופרק הבכורה העמוס עור חשוף, כבר בפרק השני של "הסקס של מאסטרס" הבגדים נשארים על הגוף והתצפיות המדעיות מפנות את מקומן לתסבוכות ביורוקרטיות ורגשיות שמהוות את עמוד השדרה של כל הסיפור. לעומת הפתיחות המחקרית שלו, בחייו האישיים מאסטרס הוא תוצר מוחלט של שנות ה־50 – הוא אינו מגלה לאשתו על ספירת הזרע הנמוכה שלו ונותן לה להתייסר במאמצים להיכנס להריון. ג'ונסון לעומתו נאבקת כאם חד הורית בחברה שעדיין מאמינה שמקומה של האישה בבית עם הילדים. גם בזירה המחקרית הדברים לא עוברים לגמרי חלק כשכל גורם ממסדי מתקשה לראות במחקר החדש פריצת דרך מדעית ומסווג אותו כפורנוגרפיה שאינה ראויה לאדם ברמתו של מאסטרס. הלהטוטנות הזאת בין חגיגה של סקס ומדע לבין התנגשות חזיתית במחסומים של מערכות אנושיות וממסדיות הן למעשה המקום שבו "הסקס של מאסטרס" מתרחשת, ואם לשפוט על פי שני פרקי הבכורה שלה היא עושה זאת בצורה מרשימה בהחלט.

אלא שהסוגיה המעניינת באמת בהקשר של "הסקס של מאסטרס" היא המדיום שבו היא בוחרת לפעול. בכל עשור אחר, סוג הסיפור שעליו מתבסס "הסקס של מאסטרס" היה הופך לסרט קולנוע. עלילה שמחויבת לאירועים היסטוריים, העובדה ששתי דמויות דומיננטיות מובילות את כל הסיפור, בעודן מוקפות בדמויות פלקטיות שלא בהכרח מסוגלת לסחוב עלילית משנה משמעותית – כולם מרכיבים שמותאמים באופן מושלם למסך הגדול ועלולים בהחלט להוות בעיה בניסיון בנייה של דרמה רב עונתית. כוחה של המהפכה הטלוויזיונית היא בעובדה שהיא איפשרה סוג חדש של סיפורים, כאלה שמסך הקולנוע לא היה יכול להכיל את היקפם העצום. אלא שעכשיו נדמה שהנהירה אל הטלוויזיה הופכת אוטומטית. במקום להיאבק במתקפת האקשן והאפקטים של המיינסטרים הקולנועי, יותר ויותר יוצרים יבחרו לפנות לרשתות הטלוויזיה שרעבות לתכני איכות, גם אם הטווח הסיפורי שיש להם ביד יתקשה לעבור את השעתיים. במקרה הכי גרוע יורידו אותם אחרי עונה אחת, שזה כמובן עדיף משמעותית מאשר לראות את הסרט שהם עבדו עליו שנתיים מתרסק בקופות מול רובוט שיורה לייזרים מהתחת.

אבל כל זה לא באמת קשור ל"הסקס של מאסטרס", סדרה שאם לשפוט על פי השעתיים הראשונות שלה מצליחה בדרכים מתוחכמות לעמוד במבחן ההשוואה ל"מד מן" ואפילו לצאת ממנו בשלום. עכשיו השאלה היחידה שנותרת היא מה לעשות עם כל אותן עשרות שעות נוספות שצריך למלא כדי להפוך את היצירה לסדרת טלוויזיה אמיתית ומשמעותית.