ערב של שושנים

כש"אקס פקטור" הגיעה לגמר היא עשתה לכולם בית ספר לטלוויזיה. כי עם כל הכבוד, סיפור סינדרלה מהקריות (גת, שמונה, וואטאבר) כבר היה לנו. גם זוכים ממוצא מזרחי היו, כמו גם ערביה ואתיופית. עכשיו הגיע זמן העובדים הזרים. העונה הראשונה של התוכנית הכתירה אישה שבאמת אין לה כלום, לפחות לא פה בישראל. ולא שלא הגיע לרוז פוסטאנס לזכות, ברור שהגיע. עכשיו רק צריך לדאוג גם לזכויות סוציאליות לעובדי הסיעוד הזרים ושוויון זכויות מלא לקהילת הלהט"ב ואז ישראל תהיה באמת מדינה מתוקנת.

הגמר היה ספקטקל בקנה מידה של יום הולדת לשמעון שירזי, בתאריך עגול. הבימוי, הכוריאוגרפיה, הרקדנים, התלבושות והשיער של בר רפאלי, העיבודים והביצועים והקאבר ל"אמריקה" של פורטיס (ואיזה מסכנים המעריצים שלו ששברו להם ת'לב). והתוכן השיווקי – המיצבים הממוחזרים של קוקה קולה לפנים וחברת התעופה flyeast לפרצוף. "איפה הבושה?" שאל פעם מישהו. התשובה: היא הלכה לישון אתמול בתשע בערב.

לסיכום עונת הבכורה, "אקס פקטור"  ביטאה את ניצחון השידור הערוך על השידור החי. הזמנים השתנו: אם עד לא מזמן השידור החי היה הדבר החדשני, המרגש והנכון לעשות, אז – VTR הוא השחור החדש. הצופים איבדו את הסבלנות. הם מעדיפים את זה בקליפים קצרים שבונים דמויות, יוצרים מתח, כאלה שמספרים סיפור, עם הצצות לשירים על הבמה. השידור החי מאט את הקצב, הוא פחות מהודק ומגניב.

חוץ מזה, נראה שממש כיף להיות בר רפאלי. מנחת התוכנית דילגה כאיילה שלוחה מעל מהמורות השידור החי, זרמה עם הפרומפטר, הקטעים שצולמו אצלה בבית נראו איכשהו טבעיים במגבלות הז'אנר וכמו כן היא ממש ממש גבוהה – ולא רק ביחס לרוז ולשירי מימון. נכון, היו רגעים שהיא התבלבלה וחשבה שזו תכנית עליה, אבל כשאת בר רפאלי כנראה שמותר לך. לטוב ולרע וככה זה הרגיש לאורך העונה – יאללה בלאגן.

והיו גם שופטי התוכנית, שנתנו עבודה לא רעה במהלך העונה, אבל הגיעו לגמר ככל הנראה באפיסת כוחות עם אמירות כלום סגנון "הלכתם עם האמת שלכם". לפחות הלכנו. ולפחות שירי מימון, שטרחה לקדם את הופעה של עצמה כולל תאריך ומקום (מזל שלא ציינה שעת פתיחת דלתות ומחיר כרטיס), קיבלה את התיקון שלה. גם אם עבורו היא נזקקה לעוזרת פיליפינית.