"רגליים קרות": החידוש הטלוויזיוני שאתם חייבים לראות

הסיפור של "רגליים קרות" תמיד ידע לנוע בגמישות בין הנגיש והאנושי ובין המלודרמטי ולעשות את זה עם בציפוי טפלוני של הומור מוצלח, וזה לא השתנה

מתוך "רגליים קרות"
מתוך "רגליים קרות"
21 בנובמבר 2016

נתקלנו כבר במספיק אקסים מיתולוגיים ברחוב כדי לדעת מה שכולם חייבים ללמוד מתישהו – יש דברים שפשוט מוצלחים יותר בזיכרון הלא מהימן שלנו. מתוך זה כל הקאמבקים המצופים של "בנות גילמור", "תרגיע" וגם זה שלכבודו נתכנסנו כאן, "רגליים קרות", אמורים וצריכים לעורר מידה בריאה של חרדה זהירה. כל העיקרון של מיתולוגיות הוא ביכולת שלהן לשמר רגע בזמן שבו היינו צעירים יותר ונאיביים יותר. אנחנו לא צופים שוב ושוב בפרקים החוזרים של "חברים" כדי לגלות אם הפעם רוס יאמר את השם הנכון בחופה, אנחנו עושים את זה כדי להיזכר במי שהיינו אז כשצפינו בסצנה הזאת בפעם הראשונה. ואת זה אי אפשר לעשות כשהדמויות על המסך הם שיקוף של עצמנו היום, למודי הכאפות.

אבל הדרמה הקומית הבריטית "רגליים קרות" חזרה, אחרי 13 שנים, ושלושת זוגות החברים פחות אחת (שנהרגה בתאונת דרכים) נפגשים שוב כאשר אדם (ג'יימס נסביט, המוצלח והמצליח ביותר מהקאדר הבריטי ההוא) שב מסינגפור למנצ'סטר כדי לשכנע את בנו המתבגר להגיע לחתונת משבר גיל העמידה שלו. כך אנחנו נפגשים מחדש עם דיוויד וקארן, הגרושים המיודדים והקצת פוצים, ועם ג'ני ופיט, שעוברים משבר כלכלי וזוגי.

אבל העלילה פחות משנה כאן. הסיפור של "רגליים קרות" תמיד ידע לנוע בגמישות בין הנגיש והאנושי ובין המלודרמטי ולעשות את זה עם בציפוי טפלוני של הומור מוצלח. זה לא השתנה. העיקר הוא, כאמור, המפגש המחודש שלנו עם הדמויות, וזה לא מפגש פשוט: הם הזדקנו וגם אנחנו. הם תיקנו שיניים, כי הם בריטים ולקח להם זמן להבין שצריך. הם מובסים בקרבות מסוימים, וידם על העליונה במעטים אחרים. "רגליים קרות" דגלה תמיד בגישה כנה למדי לגבי חוסר ההוגנות של החיים, והעובדה שאנחנו יכולים לעשות רק מה שיש ביכולתנו ועם השאר נלמד להשלים. כל מה שיש זה חברים, אלו שהפכו כמעט למשפחה. וגם "רגליים קרות" הם סוג של חברים־משפחה שכאלו. זה לא מעט. יש ימים שזה הרבה מאוד.