"רואדיז" עושה קולנוע קיטשי במקום טלוויזיה טובה. ביקורת

מאז ש"הסופרנוס" פתחו בחגיגיות את תור הזהב של הטלוויזיה, זכינו לראות את המדיום הזה מתפתח עוד ועוד, בעוד בקולנוע קרה התהליך ההפוך. מה שמדביק אנשים למסך הקטן הוא סיפור טוב, אבל בשביל להצדיק יציאה מהבית ותשלום על המסך הגדול צריך שיהיה אקשן, לפחות שני כוכבי על מגלמים גיבורי על בחליפה צמודה ובדיחות שפונות לקהל הרחב. סף הריגוש שלנו עלה ואנחנו מצפים לדמויות וסיפורים שאפשר להתחבר אליהם לאורך זמן, ולא במהלך שעה וחצי של מניפולציות רגשיות שמנסות להביא אותנו מהר מאוד למקום שהבמאי רצה.

"רואדיז", הפרויקט החדש של במאי הקולנוע קמרון קרואו (שגם ג'יי.ג'יי אברהמס מעורב בו כמפיק בפועל), הוא המשך של שיר האהבה שלו לתעשיית המוזיקה שהחל ב"כמעט מפורסמים". "רואדיז" מספרת את סיפורם של עובדי הבמה והמנהלים המלווים להקה אמריקאית במהלך סיבוב הופעות. סיפור המסגרת הזה מאפשר לקרואו לבקר שוב בכל התחנות שהפכו את "כמעט מפורסמים" לאפקטיבי – מגוון רחב של דמויות שחולקות את אותה אהבה נאיבית למוזיקה, פסקול מוצלח והמון קלישאות אמריקאיות: מתח בלתי מוסבר ומערכות יחסים שניצתות רק במבט, ללא הדרגה וסבלנות.

בפרק הראשון יש אפילו דיבור מטא־קולנועי על סצנות שבהן הגיבור או הגיבורה מבינים משהו ומתחילים לרוץ, ואז המהלך הצפוי שבו אותו הדבר בדיוק קורה לדמות שלעגה לגישה הזאת. זה טריק חמוד, רק שקצת מוזר לפנות לקהל טלוויזיוני עם רפרנס מובהק כל כך לשפה הקולנועית, במקום לבחור בקלישאה מהטלוויזיה שתשמש לאותו מהלך בדיוק. הגישה הזאת הופכת את "רואדיז" לסדרה שלאוהבי טלוויזיה יהיה קשה להתחבר אליה. היא מלאה במחוות יפות אך ריקות מתוכן, וקשה להתחבר בה רגשית לדמויות, בעיקר למנהל סיבוב ההופעות ביל (לוק ווילסון בהופעה חסרת כריזמה לחלוטין). הדמויות הנשיות, כמיטב המסורת בעולם המוזיקה, מחולקות לקלישאות כמו "המנהלת הקשוחה", "הנערה החולמנית" וכמובן "המעריצה המטורפת", שמזדיינת את דרכה לאחורי הקלעים, תוך שהיא חושפת זוג שדיים מספר 2 בפרק הראשון. ספירת האיברים הגבריים החשופים, למקרה שתהיתם, היא אפס.

על מה הסדרה? חייהם של עובדי סיבוב הופעות עם גישה אינפנטילית למוזיקה.
לראות? רק אם אתם מעדיפים קולנוע קיטשי על פני טלוויזיה מאתגרת.

"רואדיז", רביעי HOT Plus ,22:00 ו־HOT VOD