שני גברים וחצי

"בלש אמיתי", סדרת הדגל החדשה של HBO בכיכובם של וודי הארלסון ומת'יו מקונוהיי, פותחת את 2014 בסערה

23 בינואר 2014

"בלש אמיתי", yes Oh, שלישי 22:00

עכשיו שנחתמו סופית סיכומי השנה למיניהם אפשר סוף סוף להגיד את האמת: 2013 הייתה שנה טלוויזיונית איומה, במיוחד כשמשווים אותה לשנה הנפלאה שהייתה אצל האחים הגדולים בקולנוע. אבל אם את ההשפעה של המדיום הטלוויזיוני על הקולנועי אפשר לזהות בגל היצירות שמרשות לעצמן לחצות בקלילות את קו שלוש השעות (ההיגיון הפנימי אומר שאם הצופים מסוגלים לצרוך עונה שלמה במרתון של סופ"ש – אין שום סיבה שסרט ייאלץ להסתפק במסגרת הקלאסית של 90 דקות), מסלול ההשפעה ההפוך קשה הרבה יותר לזיהוי. אמנם יצירות כמו "קצה האגם" של ג'יין קמפיון ו"התיקון" אימצו לעצמן קצב עלילתי מנומנם של סרט אינדי, אך פרט למקרים מינוריים שכאלה נראה כי במקום לשאוב חומרים עם היסטוריה תרבותית מבוססת ומשענת קולנועית רחבה כרפרנס, מרבית סדרות הטלוויזיה העדיפו לייצר טוויסט על גבי טוויסט בשפה הפנימית הלקונית שלהם.

אל הדיון הזה נכנסת בתזמון מושלם "בלש אמיתי", סדרת המתח החדשה של HBO שעלתה בשבוע שעבר ב־yes. הליהוק הכפול של כוכבי הקולנוע וודי הארלסון ומת'יו מקונוהיי יכול אומנם להיתפס כעוד תעלול יחסי ציבור שאמור להטביע חותם איכות, בדומה לאופן שבו קווין ספייסי הזניק את "בית הקלפים" למעמד מטאורי ביום שנטפליקס שיחררו אותה לרשת, אבל זה ממש לא המצב. הליהוק הכפול שמעמת שני כוכבי ענק בזירה פתוחה הוא כלי הוליוודי ישן, שהמטרה המובהקת שלו היא לייצר נרטיב שמושך לשני כיוונים בו זמנית ומייצר קונפליקט בלתי פוסק בין שני גיבורים ראשיים עוצמתיים. עד היום כמעט כל סדרות המופת הטלוויזיוניות נשענו על דמות אחת דומיננטית ובלתי מעורערת שניצבת במרכז, כך שכבר ברמה המבנית "בלש אמיתי" מספקת הרפתקה חדשה ומעניינת.

אבל ההשפעה של המסורת ההוליוודית רחוקה מלהסתיים שם. בדומה למבנה הקלאסי של סרטי הגנגסטרים, של המותחן המשטרתי או של הדרמה התקופתית, גם למותחן הפסיכולוגי יש מסורת ענפה ומורכבת שעליה מבקשת "בלש אמיתי" להישען. זה מתחיל כמעט בדיוק כמו ב"שתיקת הכבשים", כשחקירה מורכבת של סדרת רציחות מובילה את המשטרה לחטט בהיסטוריה שלה עצמה. אלא שהפעם, במקום לנבור במוחו של רוצח מיתולוגי כמו חניבעל לקטר, אנחנו מובלים אל תוך חדר החקירות עם שני בלשי מחלקת רצח – הארלסון ומקונוהיי, שטיפלו בתיק רצח בעל מאפיינים זהים 17 שנה לפני כן ויצאו ממנו מצולקים מקודקוד ועד קרסול.

ניק פיזולאטו, שכתב את כל פרקי הסדרה, בונה שני מסלולים עלילתיים מקבילים שהמרכזי בהם עוקב אחר החקירה של צמד הבלשים מאמצע שנות ה־90 בעוד המשני עוסק בהווה. שתי העלילות עוד ייפגשו כמובן, אך השאלה הגדולה היא איך ומתי. הבחירה למקם את הסיפור על רקע נופיה עוצרי הנשימה של לואיזיאנה והטיפול המופתי של קארי פוקונגה בכיסא הבמאי, משלימים סדרת מתח עם פוטנציאל אדיר שאת שמונת פרקי העונה שלה מתחשק לבלוע במרתון רציף אחד.

וכאילו שכל זה לא מספיק, הפורמט של "בלש אמיתי" מבקש לפתור את פלונטר מעבר העונות שהפך סדרות כמו "דה קילינג" לבלון עם חור עצום ששחרר ממנה אוויר של עונה שלמה בשניות. ההחלטה של ניק פיזולאטו להפוך את "בלש אמיתי" לסדרה אנתולוגית, כזאת שכל עונה שלה ניצבת בנפרד עם עלילה ועם שחקנים אחרים, היא כנראה הפתרון היחיד לסדרת מתח מסוגה. כך שהפעם אפשר להיות בטוחים שהעלילה השואבת של פרק הפתיחה של "בלש אמיתי" תגיע לסגירת המעגל הראוייה לה בסוף העונה. ועם פתיחה כמו של "בלש אמיתי", כל מה שנותר לקוות היא ש־2014 תמשיך באותו הקו.

השורה התחתונה: פתיחה מפוארת לעונת הטלוויזיה של 2014