הו לורד

למרות שהיא מספקת משב רוח צעיר ומרענן לעולם הפופ, ללורד יש עוד דרך ארוכה לעבור. וגם: חלקו השני של האלבום של ג'סטין טימברלייק חביב גם אם לא הכרחי

23 באוקטובר 2013

Lorde – Pure Heroine

אוקיי, הנה עניין קצת מביך. האם אדם בראשית העשור הרביעי של חייו כשיר לכתוב על אלבום שהוציאה זמרת בת חצי מגילו? ומה אם הזמרת הזו, בניגוד לציפיות, היא ההפך הגמור מלוליטה מלקלקת פטישים אלא דווקא נערה הגונה מניו זילנד שכותבת בדיוק נגד אותו בלינג אמריקאי מטמטם חושים שמכוון לנערות בגילה? ובעצם, למה לפסול מראש? ביורק הייתה בת 12 כשהוציאה אלבום ראשון. ג'ניס איאן פרצה לתודעה עם שיר שכתבה בגיל בר מצווה, קייט בוש ופיונה אפל חבקו אלבומי בכורה מעולים בגיל 19 המופלג והרי רק בשבוע האחרון הפכה לורד לאמנית הצעירה ביותר שהגיעה לצמרת מצעד בילבורד מזה 26 שנה. אבל בשלב הזה כדאי אולי לעצור, כי אלבום הבכורה של לורד, אלה אוקונר בשמה הארצי, רחוק מלהיות יצירה מוזיקלית מקורית מהסוג שלעתים נדירות מוצאים אצל יוצרים צעירים ולא מפוסלים.

מילון הדימויים של לורד מורכב משעמום פרברי, יהלומים מזויפים ואותה נוסטלגיה משונה של צעירי הדור הנוכחי שעד סוף התיכון חוו כל סיפוק אפשרי דרך המסך הקטן ועכשיו מתגעגעים לילדותם האבודה כאילו הם לפחות בני 100. זו נקודת מוצא מוכרת שלנה דל ריי עשתה ממנה קריירה מכובדת, ובכל זאת כדאי להקשיב למילים של "Royals", הלהיט הגדול מהאלבום שמעיד על המצפון הבריא של לורד. על פניו זה נשמע כמו עוד שיר הלל לסמלי סטטוס ולייפסטייל נוצץ – "שיני זהב, וודקה גריי גוס, נמרים ברצועת זהב", אבל בשמיעות נוספות "Royals" מתגלה כאנטי להיט שמפנה גב לכל אלה ומסתפק בחיי מלכות קטנים וספירת המטבעות לרכבת בדרך למסיבה.

הגישה המקסימה הזו קצת מאבדת מהעוקץ כשהיא חוזרת על עצמה בשירים אחרים מהאלבום שמעמתים את הרצוי והמצוי אצל טינאייג'רים שמסוחררים מרוב חלומות מושתלים – בריכות שחייה מול נסיעות אוטובוס כשהברכיים מקופלות, מגרשי טניס מול "ערים שאף פעם לא תראה בטלוויזיה", "Glory and Gore" כשמו של אחד השירים. "אני חיה איתך בהולוגרמה", לורד שרה ב"Buzzcut Season", וזו דרך די טובה לתאר את הקסם וגם את הריקנות המסוימת של האלבום. ההפקה האלקטרונית נעה בין ביטים גדולים לאלקטרוניקת בלדות אופנתית בגימור ביתי. הלחנים בסיסיים מספיק כדי להישמע מוכרים והקול הצלול של לורד, תמיד מצועף וחולמני, מהדהד את כל מה שנערה חכמה בת 16 חולמת להיות בעודה שוכבת על הספה ושוקעת בהזיות. כדי להבין הכול, אולי צריך להיות בגיל הנכון.

Justin Timberlake – The 20/20 Experience – 2 of 2

בין האלבום המצליח של "The Weeknd" לחדש של קונגלומרט הבידור ג'סטין טימברלייק, התקופה האחרונה מתחילה להיראות כמו הקליפ של "Thriller" – איפה שלא תסובב את הראש תמצא מייקל ג'קסון חדש שקם לתחייה ומנסה לפתות אותך לחזור איתו פנימה אל חשכת האייטיז. עכשיו רק חסר שמישהו יחבר את גל סרטי הזומבים לפסקול בהפקת טימבלנד ויש לנו בלוקבסטר – JT כבר חתם על שותפות באחוזים.

אז איך נשמע פרק ב' של "The 20/20 Experience", אלבום שחלקו הראשון יצא במרץ והיה מוצר מיומן ומרשים אבל גם קצת מעייף, שמרח בלדות סול חרמניות על פני דקות ארוכות מדי? אותו הדבר, רק הפעם עם ציפיות נמוכות יותר, וזה לאו דווקא רע. לא שתשע הדקות של "True Blood" יכולות להגן על עצמן בבית המשפט לשירים ארוכים מדי, ולא שאפשר להתעלם מהציניות המסחרית שבפיצול אלבום כפול לשני חלקים, אבל כשמתייחסים אליו כאל מה שהוא – שאריות מחוממות מהארוחה של אתמול – מתברר שהאוכל עדיין טעים, גם אם נטול ויטמינים.

רפליקת הג'קסון האפקטיבית "Take Back the Night" למשל, הוא לגמרי השיט שמזיז את אלן דג'נרס, ומי שקונוטציות כאלה לא מוציאות לו לגמרי את החשק לרקוד יכול אפילו ליהנות. כמו בפרק הקודם, הכוכב האמיתי הוא טימבלנד, שהופך כל פזמון בינוני ללונה פארק רב שכבתי שתענוג לשמוע באוזניות. אבל כאוסף ממוצע של שירי דיסקו רכים ובלדות סול ארוכות מדי, קשה להגיד שהפרק הזה מועיל במשהו למוניטין של טימברלייק.