הנוקמים: הקאמבק המכובד של פיית' נו מור

האלבום החדש של פיית' נו מור לא נופל מרוב החומרים של הלהקה. נותר רק לגלות מי בעצם הקהל שלו

פיית' נו מור. צילום: יח"צ
פיית' נו מור. צילום: יח"צ
29 באפריל 2015

רשימת השירים באלבום החדש של פיית' נו מור נשמעת כמו טורנט לעונה החדשה של "משחקי הכס": "Rise of the Fall" ,"Cone of Shame", "From the Dead", "Black Friday". לא שהפתוס הוא עניין חדש אצל הלהקה – שאת הקרוסאובר שלה מהאנדרגראונד ל־MTV עשתה עם להיט בשם "Epic" שהיה בדיוק כזה – אבל ב"Sol Invictus", שיוצא לאור אחרי 18 שנים ללא מוזיקה חדשה, ההתחפשות הולמת את פיית' נו מור יותר מתמיד.

מטאל הוא ז'אנר שבקלות יכול לסבול מעודף רצינות – גם אם במקרה הזה מדובר בהגדרה שרק מגרדת את מה שהלהקה הזו יצרה. ואם הנגנים הם חבורה של וטרנים בני 50 וקצת – ההתייחסות למוזיקה כאל עלילת הרפתקאות מוגזמת היא דרך מצוינת לצאת מהקאמבק בכבוד. ההחלטה לסיים את האלבום בשיר מערבונים מעלה דמעות בשם "From the Dead" גם היא רעיון טוב. לא לחינם נתנו פיית' נו מור את השמעת הבכורה לסינגל "Superhero" לענקית הקומיקס מארוול, במקום לאיזה בלוג מוזיקה מצ'וקמק. "Sol Invictus" הוא אלבום שחושב בממדים גלקטיים.

כמו במקרה של בלר ולמרות מיליון ואחד הבדלים – המציאות העכשווית שתולה את פרנסתם של מוזיקאים בסיבובי הופעות הביאה את פיית' נו מור אל המעמד כשהיא חמה משמש הפסטיבלים ומשויפת מאוד. ספק אם ההרמוניות הקוליות בשיר הנושא – הנישאות על תופי מארש וקריינות קומיקס אקספרסיבית – היו שם אילולא שלל הפרויקטים האחרים של מייק פאטון ששכללו את כלי המוזיקה שלו. הקלידן רודי בוטום (בנימה לא תקינה פוליטית: היש שם קומיקסי יותר לחבר הקוויר בלהקה?) מכתיב לשירים צליל קברט דומיננטי עם הרבה פטישים על הפסנתר שמצלצלים כמו מסע צלב בסרט של מונטי פייתון. המילים הן כרגיל ערבוב של שירה צרופה וממבו ג'מבו שיושב לפאטון טוב בפה, כמו ב"Sunny Side Up" שכולל את אחת המנגינות הכי יפות באלבום אבל מדבר בעיקר על ביצת עין (אלא אם מדובר בסלנג שאני לא מכיר).

ניסורי הגיטרות של "Separation Anxiety" הן יותר מטא־מטאל מהדבר עצמו – מין קריצה אל פיית' נו מור של פעם, לתקופה שהשתמשו בגיטרות כנקודת זינוק לFאנק־מטאל, ג'אז־מטאל וקאברים־לבי־ג'יז־מטאל.

השאלה המעניינת נוגעת לגורלו של "Sol Invictus". בשנים שחלפו מאז שפיית' נו מור היו על גג העולם ואחר כך קצת מתחתיו – דור שלם של מעריצים הזדקן בשני עשורים שלמים וחלקם התחרשו לגמרי. כמו במקרה של להקות אחרות שהתאחדו לאחרונה, האפגן וויגס למשל, האלבום הזה לא נופל מרוב הדברים שפיית' נו מור עשו בעבר, אבל לעומתם הוא לעולם לא ייהנה מהחפיפה המושלמת בין המומנטום לגיל המאזינים. דיסטורשן עובד טוב יותר בחדר שינה נעול מאשר ברמקולים הקטנים של המשרד. זה לא משנה את העובדה שלהקה מתה לשעבר הוציאה את הבלוקבסטר הראשון של הקיץ.

שורה תחתונה: להתראות בקומיקון