"1989": טיילור סוויפט מתבגרת, וזה לא בהכרח חיובי

אף אחד לא צפה את מה שקרה השנה לטיילור סוויפט. היא עברה לניו יורק, התחילה להיראות בכל מקום עם לינה דנהאם, ובעיקר הכריזה שהיא לוקחת הפסקה ארוכה מעולם הדייטינג כדי להתמקד במה שחשוב באמת – החתולות שלה. סוויפט החלה לדבר באופן רהוט ומעניין על הפמיניסטית הפנימית שגילתה, תוך שהיא גוערת במוסר הכפול של אנשי תעשיית הבידור שלועגים לה על נטייתה לכתוב שירי פרידה בעוד כוכבי פופ מהמין השני לא סובלים מאותו היחס. באלבומה החדש, "1989", לא מנסה סוויפט לנער מעליה את התדמית החדשה שדבקה בה, אלא ממשיכה באותו קו של כנות בלתי מתפשרת. למשל, ב"Shake it Off", הסינגל הראשון מהאלבום ואחד השירים היחידים המוצלחים בו, היא מתייחסת באופן ישיר למה שחושבים ואומרים עליה, גם אם בצורה לא מאוד מתוחכמת (בגדול – הייטרז ימשיכו לשנוא ואני אנער את הכל מעליי). אבל באופן כללי נדמה שהמוזיקה של סוויפט דווקא סובלת מהמהפך הזה. נדמה שהשינויים בחייה הובילו אותה להתנסות ביצירת מוזיקה שתהיה רלוונטית יותר לבני גילה. ממש כמו נערת הבינתחומי שמוצאת את עצמה לפתע בתדר, כך סוויפט מנסה להתאים את עצמה למילייה החדש שלה, ולא במקרה גייסה לאלבום החדש את עזרתו של ג'ק אנטונוף, בן זוגה של לינה דנהאם וחבר להקת Fun.

המעריצים הנאמנים של סוויפט ייהנו בוודאי מהאלבום וימשיכו לעמוד לצדה, אבל דווקא הקהל הבוגר יותר שאליו כיוונה עלול להתפספס. אם עד כה הלהיטים הקליטים והמצוינים של סוויפט יכלו לעבור בקלות בתור גילטי פלז'ר מהסוג הטוב ביותר, והאלבום החדש מעמיד אותה לצד פופ מתקדם ומורכב יותר – ההשוואה לא בדיוק מחמיאה.

את האלבום פותח "Welcome to New York”, בחירה ילדותית מעט שכל מטרתה להכריז: היי, תראו, אני ילדה גדולה עכשיו. למרבה הצער מדובר באחד השירים הגרועים באלבום והוא לא יוצר את האפקט הרצוי של הטיית אוזן לשינוי האישי והמוזיקלי שעברה סוויפט.

בניסיון מוצהר לברוח מקטגוריית הקאנטרי־פופ שהייתה משויכת אליה עד כה, גייסה סוויפט להקלטות גם את מקס מרטין ושלבק – מפיקים שאחראים לכמה מהלהיטים הגדולים של בריטני ספירס וקייטי פרי וגם לשני שירים מעולים של סוויפט עצמה: "We are Never Ever Getting Back Together” ו”I Knew You Were Trouble". כאן הם לא מתקרבים לאיכות השירים האלה. מלבד "Shake It Off" אין באלבום רגעים חזקים ובולטים, והוא מלא מדי בניסיונות לעטוף את המלודיות שלה בהפקה שפוזלת למחוזות האינדי־פופ, כאלה שסוויפט לא משתלבת בהם בטבעיות וגם לא צריכה להשתלב.

המסקנה העולה מהאלבום היא שסוויפט לא צריכה להשתנות. הכוח שלה טמון בהיותה נערה מתוקה ונגישה שאוהבת להצטלם עם המעריצים שלה, שכותבת המנוני פופ פשוטים אך מידבקים. את האג'נדה הפמיניסטית שלה טוב שתכוון לנערות הצעירות שמעריצות אותה. לנו, הנשים, יש את ביונסה שלימדה אותנו שמותר להיות מרפקנית בדרך לפסגה, גם אם זה אומר שבן הזוג שלך יחיה בצלך. אך סוויפט מייצגת פמיניזם מסוג אחר – היא חשופה לחלוטין. אין לה בעיה להודות שהיא נפגעה שוב ושוב ובאותה מידה להקצין את הרווקות שלה. במקום לנסות להתאים את עצמה לעולם גברי, סוויפט דווקא מאמצת לחיקה את הקלישאות שמציגות נשים כחלשות – בין שמדובר בשבורת לב סדרתית או בקרייזי קאט ליידי – ובהיפוך ג'ודית באטלרי מחצינה את הקלישאות האלה בלי להתנצל לרגע. אנחנו בעד האג'נדה, רק אפשר לקבל את הלהיטים שלנו בחזרה?

השורה התחתונה: הפרסונה מעניינת יותר מהמוזיקה