לבד בינתיים
הוא זייף, שכח את המילים וכשניסה לקפוץ לקהל לא היה מי שיתפוס אותו. פיט דוהרטי פיזר את מעט אבק הכוכבים שנותר לו אמש בבארבי. לא בטוח שזה הספיק
ארבעים דקות לתוך ההופעה של פיט דוהרטי בבארבי, משהו נשבר. זה קרה כשבחור בחולצה של לד זפלין טיפס מהקהל לבמה וניסה לעשות סטייג' דייבינג. מה אינדי ישראלי בעיני? בחור בחולצה של לד זפלין שמנסה לעשות סטייג' דייבינג בהופעה אקוסטית. שניות אחר כך, מישהו – אולי אותו בחור, אפילו – זורק לדוהרטי ג'וינט. מה שקרה אחר כך דמה יותר מכל למונטאז' בסרט גרוע: אלכוהוליסט לשעבר לוקח שלוק מזדמן ממשקה ותוך חמש דקות הוא כבר מוטל בסמטה עם מזרק ביד.
סטייג' דייבינג בהופעה אקוסטית, וסליחה שאני מתעכב על זה, חוזר בהופעה של פיט דוהרטי פעמיים, אבל בסדר הפוך מזה המקובל: פעם ראשונה כפארסה בחולצה של לד זפלין ובפעם השנייה כטרגדיה, כשזה כבר פיט דוהרטי עצמו, לבד על הבמה, מוריד את הגיטרה – ובלי להקה שתגבה אותו, משאיר את החדר בדממה יחסית – וקופץ בעצמו על הקהל. ונעלם. אחרי דקה או שתיים הוא מטפס חזרה. "פיט! פיט!", צועק האגף הקדמי של הבארבי. "כן, פיט, פיט," הוא מסנן באכזבה, "אבל כשהיה צריך, לא תפסתם אותי".
יש אנשים שיכולים ללבוש סמרטוטים שעל גופם נראים כמו בגדי מעצבים, אבל שרשראות הזהב של פיט דוהרטי נראות על הצוואר שלו כמו חיקוי זול מהשוק בלונדון. זה סוד הקסם שלו: כשהוא עלה לגדולה עם הליברטינס, בתחילת שנות ה-2000, היומרות הספרותית שלו, החיבה למשוררים בריטיים מהתקופה הרומנטית, הצליחו איכשהו לשבת טבעי על גוף של ערס בריטי צנום ועל הרוקנ'רול הפאנקיסטי, המטונף שהליברטינס עשו (ועשו טוב).
אז באותן ארבעים דקות ראשונות נראה שהמודל הנוכחי של דוהרטי הוא אחד שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. עם כרס קטנה, כובע אפור של נהג מונית במקום המגבעת המפורסמת, לבד על הבמה עם אקוסטית, נראה שהוא הצטמצם למימדים הטבעיים שלו – מצב הרבה יותר נכון להיות בו מאשר לנסות ולחיות את הקלישאה. נכון, המודל הזה של דוהרטי נוטה למלמל, לזייף קצת ולא לדבר עם הקהל, אבל הוא גם לא נראה כאילו הוא הולך למות בכל רגע. אז מה אם ב"What a Waster" הוא מרביץ לאקוסטית כאילו היא חשמלית ואחר כך נראה מופתע שהיא לא עושה את הרעשים הנכונים? בסדר.
זו הייתה יכולה להיות רק הופעה סבירה של אייקון רוקנ'רול שאמנם עבר את השיא שלו אבל מנסה לבלות את הזמן בנעימים. נוסטלגיה למשהו לא רחוק מדי, בטח בזכות העובדה שדוהרטי לא מתבייש לשבץ את הסטליסט שלו בלהיטים של הליברטינס ושל הבייבישאמבלס, שזהו לתהודה גדולה בהרבה מקריירת הסולו שלו. אבל כאמור, אחרי ארבעים דקות משהו כאילו נדלק שם – או אולי נכבה.
קשה לתאר בדיוק את מה שקרה שם. החשש הראשוני שדוהרטי הולך למות על הבמה התחלף בחשש שההופעה הזאת לא תיגמר לעולם. רצף בלתי נגמר של שירים שמתחילים ואז נקטעים ואז מתחילים מהאמצע, זיופים, דילוגים על אקורדים, עצירות מיותרות, קאברים מרוטשים ("Psycho Killer", "Happiness is a Warm Gun", "Always Something There to Remind Me", "Ask") – זה נראה פחות ופחות כמו הופעה ויותר ויותר כמו סרטון יוטיוב של דוהרטי, שיכור בבר בקמדן בשלוש בבוקר, עושה שטויות עם גיטרה שמישהו דחף לו לידיים. חצי מהקהל נע באי נחת, החצי השני הריע.
אני בספק שמישהו היה יכול להריע באמת למה שקרה בבארבי באותם רגעים ולכן אני נוטה לחשוב שהם הריעו יותר לדוהרטי כרעיון, לזיכרון של דברים אהובים שהוא עשה בעבר. אולי זה גם קשור לכך שלמרבה הצער, עבור רבים הוא יותר כוכב צהובונים מאשר כוכב רוק. עבור כמה מעריצים שרופים, כנראה שהוא יכול לעשות כל דבר וזה יתקבל בברכה, אולי כי הם רוצים (לא בהכרח במודע) לראות אותו חי את הקלישאה עד הסוף. כל הרס נוסף הוא עוד חלק מתבקש בתמונה.
דוהרטי יקיים הופעה נוספת בבארבי תל אביב היום (חמישי, 1.5) בשעה 20:30. מופע פותח: נעם רותם